כולנו בדואים

א. מכירים את זה שכלב קטן וקופצני מהסוג המרגיז נטפל לכלב גדול ורגוע מהסוג הנחמד, קופץ עליו ומסביבו, נובח ברעש מחריש אוזניים, מנסה לתקוף ומשחק אותה אבדאי עד לרגע שבו הגדול מאבד את שלוותו ובתנועה אחת מהירה מבהיר לכלב הקטן מי הבוס וזה נס ביללה עם זנבו בין רגליו? אז גל החום של תחילת השבוע.

אכן, היה לנו חורף חורפי שבחורפים וסוער שבסוערים עם שיאי קור ושיאי משקעים, אפילו באפריל ירד ברד והיה די כיף בסך הכול, אבל החורף הזה, במלוא הכבוד והפרספקטיבה, היה רק כלב קטן מהסוג המרגיז שניסה להתגרות ללא כל היגיון בכלב הגדול - הקיץ - עד שזה החליט להראות לכולנו מי שולט פה במרחב, ושלח, ללא כל מאמץ, את כלבלב החורף מיילל לפינה. הרי אם לסמוך על התחזיות לקיץ הבא עלינו, מה שראינו השבוע היה לא יותר מהתמתחות קלה של הכלב הגדול. הוא אפילו לא קם, הכלב. החורף הוא פודל, את הקיץ אני נהנה לדמיין כסרברוס מהמיתולוגיה היוונית, כלב הציד בעל שלושת הראשים של אל השאול האדס.

הקיץ שוב פה. האמת שהקיץ לא "שוב" פה - הוא פה, נקודה. כאן ביתו, כאן נולדו לו ילדיו. אולי היה צריך לנסוע לעסקים איפשהו, אבל עכשיו הוא אין דה האוס. האורח לרגע הוא החורף שנטל השבוע את מעילו, חבש את כובעו והלך.

ב. אני לא יודע איך ומתי זה בדיוק קרה לי. תמיד הייתי מאלה שאוהבים את החורף, בעיקר את הגרדרובה שהוא מחייב, אבל מתישהו בשנים האחרונות השתניתי. ביום שני השבוע, בשיא-שיאו של גל החום, עמדתי מחוץ למרכז הירידים בשדרות רוקח וחיכיתי לאוטובוס. מסך הטלפון הספיק להראות מעל לארבעים מעלות חום לפני שנמס לי בידיים, מותיר שלולית שחורה ודביקה, סוליות נעליי הותכו אל תוך המדרכה לרמה כזו שגם אם היה מגיע אוטובוס לא הייתי יכול לעלות עליו, החום עטף אותי מכל עבר כמו תחתונים הדוקים מדי. היה קשה לנשום, היה קשה לזוז, היה קשה לראות - הכול בהק ודקר גם דרך משקפי השמש. האספלט נראה כאילו הוא מנסה נואשות לעלות לשמיים ולפגוש את 72 המדרכות הבתולות שהובטחו לו.

הצטופפנו מתחת לפס הצל הדק מדי והמיותר בהחלט שסיפקה תחנת האוטובוס, כחלק מרכזי מההתעללות המתמשכת במשתמשי התחבורה הציבורית בישראל (אם האוטובוסים לא באים, ואין לדעת מתי יגיעו, לפחות תסבלו עד אז), וחיכינו. יכול להיות שבשלב הזה כבר סבלתי מהזיות, אבל ממש יכולתי להרגיש איך כל מכונית שעוברת משפריצה עלינו חום משלוליות לוהטות של אוויר יבש שהצטברו בצד הכביש. האנשים האחרים בתחנה התנשפו באיטיות וקיטרו בנחישות כאילו זו הפעם הראשונה שהגיע קיץ. נורא רציתי להיות חלק מהחבורה, אבל לא יכולתי. אני אמנם תמיד בעד ניתוק יזום מהמציאות, אבל הפעם הם נדמו בעיניי לשמאלנים שלא מקבלים את דין הבוחר ומצהירים שזו לא הממשלה שלהם ושהם לא מכירים בראש הממשלה שנבחר. לא אמרתי להם כלום, אבל ריחמתי עליהם קצת בליבי על חוסר ההפנמה של מקומם במרחב. עמדתי שם, מתאדה, וקלטתי שאני נהנה מהסבל.

הדבר היחיד שהפריע לי מעט היה שאם זה היה חורף והיה יורד גשם, זה היה ממש בסדר לאחר למקום שאליו הייתי צריך להגיע. כל אחד יבין אם תגידו לו שגשם עצר אתכם, אבל השמש אף פעם לא מתקבלת כתירוץ לאיחורים. אני חושב שזו אפליה נגד השמש. טיפת גשם עושה במקרה הטוב מרחק של 18 קילומטרים עלובים מהענן לאדמה, אבל נתפסת כמעין נס ומשביתה בקלי קלות מדינה שלמה ואילו קרן השמש - היוצאת בדרך לא דרך מהמרכז הבוער של הכול ועושה מרחק של מאה וחמישים מיליון קילומטרים בשמונה דקות בלי לאבד ולו שבב מעוקצה - מתקבלת כמטרד, כמשהו שצריך לעבור. על הרקע הזה אני חושב שאפשר להבין טוב יותר את השריפות שפורצות מדי פעם (לא אלה מעשה ידי אדם) - הן קצת כמו הפגנה של קרני השמש שיצאה משליטה.

ג. סטודנטים לקולנוע ולמשחק מחבבים מאוד את הסיפור על דסטין הופמן וסר לורנס אוליבייה. השניים שיחקו יחד ב"איש המרתון". הופמן האמריקאי, חניך שיטת המשחק של לי שטרסברג, עבד קשה מאוד כדי להיכנס לדמות. לא ישן לילות שלמים, היה מרעיב את עצמו, רץ מסביב לאולפן לפני כל סצנה ובאופן כללי התנהג כנודניק. עד שפנה אליו סר לורנס, בריטי צונן, ואמר לו: "למה שלא תנסה פשוט לשחק?".

הנמשל הוא היחסים בין החורף לקיץ. מלבד הביגוד העדיף, נראה לי שאנחנו אוהבים את החורף כי הוא יותר שחצן. כולו רוח וצלצולים, ברקים ורעמים, יש גשם מכל מיני סוגים ויש ברד בכל מיני גדלים ויש שלג, אם יש מזל, שנראה יפה מאוד, והגלים בים גבוהים יותר והנהרות עולים על גדותיהם במין לחץ מיותר והעננים שטים מהר והרוח מנשבת בעוצמה בין צמרות העצים. כולו שופוני. כלב קטן וצווחן, כאמור. אין לו ביטחון עצמי, לחורף, אין בו שלווה. לדעתי זה בגלל שהוא לא מרגיש פה בבית. החורף בעיניי הוא כמו פליט ריאליטי מעונה שעברה, סלבריטי סוג ד' שנכנס למקום וחייב שכולם ידעו שהוא הגיע. החורף הוא דסטין הופמן.

 כולנו בדואים

הקיץ לא צריך את כל זה. הוא יודע את מקומו ומה הוא שווה. הוא לא מוצא טעם בלשלוף טריקים זולים מהשרוול. יש בו שלווה ואדישות אצילית. הוא לא מגיע וצווח: אני פה! הוא פשוט מחכה לתורו וכשזה מגיע, עושה את העבודה. עומד בשמיים וממלא בנוכחותו את העולם כולו. הקיץ הוא סר לורנס אוליבייה.

ובכלל, כשחושבים על זה: מה זה בכלל חורף? אין באמת דבר כזה חורף. חורף זה פשוט היעדר שמש וחום. הוא ילד שהמורה שלו לא הגיע לבית הספר.

ד. גל החום, והקיץ בכלל, מזכיר לנו איפה אנחנו. אנחנו במדבר. ואפרופו המדבר, השבוע יקראו בבתי הכנסת את פרשת "במדבר". פרשה משעממת למדי, אבל דבר אחד רלוונטי אפשר ללמוד ממנה: זו פרשה נטולת מצוות. בעיניי מדובר באמירה חדה וברורה - כמו שהשמש לא צריכה לעשות דאווינים, כך המדבר לא צריך טקסים. המדבר צנוע, שקט ושליו? היה צנוע, שקט ושליו גם אתה ושלום על ישראל.

אפרופו המדבר 2: לגיליון הזה ראיינתי את פרופ' תומס רומר, חוקר מקרא, שעוסק הרבה במקומו של המדבר בתיאולוגיה שלנו ובאופיו של האלוהים היהודי כמי שבא מן המדבר (ראו עמ' 50). מצאתי הרבה היגיון ויופי בדבריו. אנחנו יכולים לבוא מאיפה שלא נבוא, אבל מאיפה שלא נבוא - לפני שבאנו למקום שממנו באנו, באנו מהמדבר. אנחנו בדואים. המדבר ביתנו.

והקיץ הזה אני מרגיש בדואי במיוחד. אחרי השתלת הכליה למדתי שאנחנו המושתלים רגישים במיוחד לסרטן העור. אני אמנם חובב פרוצדורות, אבל מסרטן העור הייתי מעדיף להימנע. התוצאה היא שאם אני כבר הולך בשמש, אני עוטה בגדים ארוכים. מכנסיים, חולצה, נעליים. וכל זה כשמסביבי, כידוע, כולם שלושת רבעי עירומים. חשבתי שזה יגרום לי לחוש אי נוחות, אבל ההפך הוא הנכון. אני מרגיש כאילו אני חוזר למקורותיי הקדומים ביותר. זה גורם לי לחוש כפרא אציל. חשבתי לרכוש לעצמי גלביה, אבל זה נראה עליי קצת דבילי. הייתי שם כאפיה, אבל לא בטוח איך זה יתקבל בישראל של 2015 שכידוע מדירה בדואים, כולל בדואים אשכנזים כמוני.

 דרור פויר