גירושים פיננסיים

בעל ואישה, שניהם רואי חשבון במקצועם, התגרשו בסוף שנת 2010, לאחר שהגיעו להסכם גירושים כולל בהליך גישור. במסגרת ההסכם הבעל העביר לאישה כספים בגובה מחצית שוויין של המניות והאופציות שהיו בידיו מהחברה הציבורית בה הוא עובד, בהתאם לערכן בשוק באותו מועד.

כחצי שנה לאחר הגירושים האישה קראה בעיתון כי החברה, בה עובד בעלה לשעבר, נרכשה על-ידי חברה אמריקאית, וכתוצאה שווי המניות והאופציות שבידיו עלו במאות אחוזים, לעומת השווי ששולם לה בעת עריכת איזון המשאבים.

האישה תבעה לחייב את הבעל לשעבר להעביר לידיה את מחצית ההפרש בין השווי החדש של המניות לשוויין בעת הגירושים, הפרש שעולה לטענתה לסך של לא פחות מ-900 אלף שקל - וזכתה בתביעתה.

סמיכות הזמנים בין הגירושים למכירת החברה מצד אחד, ותפקידו הבכיר של הבעל כסמנכ"ל הכספים בחברה מאידך, הביאו את בית המשפט למסקנה כי הבעל היה מודע למשא-ומתן המתנהל סביב רכישת החברה.

בית המשפט קבע כי משהיה לבעל בסיס לחשוב שיש סיכויים לא מבוטלים שהחברה תימכר, וערך המניות והאופציות יעלה בעתיד הקרוב, היה עליו לשתף את המידע עם האישה, במסגרת חובת תום-הלב הכרוכה בהליך הגישור, ולתת בידיה את הנתונים והאמצעים להחליט אם הסכם הגירושים משתלם לה כלכלית.

לאור זאת חויב הבעל לשלם לאשתו לשעבר את ערך הנטו (לאחר ניכוי מסים והוצאות) של ההפרש בין שווי המניות בעת חתימת הסכם, לשוויין לאחר מכירת החברה.

נושא חלוקת מניות ואופציות במסגרת הליך גירושים הוא מטבעו מורכב מאד, והפסיקה בעניין מעטה ולא מעמיקה דיה. הבעייתיות המיוחדת הכרוכה דווקא בנכסי המניות והאופציות, לעומת נכסים אחרים שיש לחלקם בין בני הזוג, קשורה הן לקושי להעריך את שוויין במועד ספציפי אם אינן נסחרות, והן לתנודתיות הרבה שבערכן, גם בתקופת זמן קצרה.

לכאורה, הפתרון הפשוט הוא לחלק את המניות ואת האופציות בעין, ואז כל צד יישא בעצמו בסיכויים ובסיכונים הכרוכים באחזקתן, אך פתרון זה לא תמיד אפשרי - ומעבר לכך גם לא תמיד צודק.

ראשית, מהבחינה המשפטית, חוק יחסי ממון כלשונו אינו מזכה את הצד התובע בשותפות בנכסים בעין, אלא אך בהכללת שווים באיזון הכולל בין הצדדים. לכן ככלל, למעט מקרים חריגים, הצד המחזיק במניות ובאופציות לא חייב להסכים לתת את מחציתן בעין.

מעבר לכך, העברת מניות בעין לא תמיד אפשרית מבחינת תקנון החברה שלה שייכות המניות, ומטבע הדברים ככל שמדובר בחברה קטנה יותר - כך תגבר ההתנגדות של השותפים בה לצרף אליהם "שותף" נוסף, בעל מניות בדמות בן הזוג לשעבר של מחזיק המניות. אחזקת אחוז משמעותי מהמניות של החברה בידי בן הזוג לשעבר עלולה לשתק את פעילות החברה ואף להבריח משקיעים פוטנציאליים, שלא ירצו להשקיע בחברה שחלק ממניותיה מוחזק בידי "גורם עוין" בדמות בן הזוג לשעבר.

ככל שחלק המניות בחברה גדול יותר - העברתן בעין לבן הזוג השני יוצרת גם חוסר צדק מסוים, שכן משמעות ההעברה היא שבן הזוג העובד בחברה ימשיך לעבוד במשך מספר שנים לאחר שהסתיים השיתוף הכלכלי בן הצדדים, להגדלת שווי המניות שבידי בן הזוג לשעבר - בעוד שהלה רק מחזיק במניות ונהנה מפרי עבודתו של בן הזוג לשעבר.

אם המניות והאופציות לא מועברות בעין, מתעוררת בעיה כיצד להעריך את שוויין אם לא מדובר בחברה ציבורית. ככל שהחברה קטנה יותר ובשלבים התחלתיים יותר של בנייתה - כך הערכת השווי בעייתית יותר. אך לפני חודשים אחדים פורסם ב"גלובס" מחקר של IVC ו-REVERSEXIT, לפיו הסיכוי של חברת סטארט-אפ להצליח עומד על 4% בלבד, ולכן השווי של מנית חברת סטארט-אפ שטרם בוצעו בה השקעות הוא למעשה אפס.

מאידך, עלול להיווצר חוסר צדק חמור כאשר עיקר מאמץ ההשקעה בחברה נעשה בעת שבן הזוג עבד בחברת הסטארט-אפ במהלך שנות הנישואים, ללא רווחים שמהם נהנה בן הזוג השני, והחברה מקבלת לפתע שווי על-ידי השקעה או מכירה, זמן קצר לאחר מועד הקרע או הגירושים.

נושא ההשקעה בחברה הוא בעייתי בפני עצמו, מאחר שההשקעה אמנם נותנת למניות ערך על הנייר, אך באופן מעשי בעל המניות לא מקבל כסף לכיסו, אלא החברה, שעושה בכספים אלה שימוש. אם בן הזוג העובד יחויב לשלם לבן הזוג לשעבר את שווי המניות על-פי ערך הגיוס - יהיה עליו להוציא מכיסו כספים שכלל לא הגיעו לידיו, ולא תמיד נמצאים ברשותו.

פתרון אפשרי למלכוד חלוקת המניות והאופציות הוא יצירת מנגנון "נאמנות" במסגרתו בן הזוג הפעיל יחזיק במניות והאופציות של בן הזוג לשעבר, באופן שבו המניות והאופציות יועברו לידי בן הזוג שאינו פעיל רק במועד שבו ניתן לממשן ולהקנות להן ערך אמיתי וצודק.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il