ואז הגיעה הרגל הקרושה. זו הייתה כבר הפעם הרביעית שלי כאן ב-3 שבועות, וחשבתי שאני מתחיל להבין את הפרינציפ, להתרגל, לשחרר את הכיווץ בישבן וממש ליהנות. מה ידעתי.
רגל קרושה. מי מגיש רגל קרושה בימינו?
אם נדמה לכם שאני מתכוון סוף-סוף להתלונן, אתם טועים. ובגדול. זו הייתה הרגל הקרושה הכי טובה שטעמתי. היא הייתה כהה, דחוסה, גדולה, רוטטת. מלבנית. חומה. מופלאה ממש. לפחות עבור מי שכמוני, מאוד אוהב את המאכל הסוטה הזה. עוד שלוק מהוודקה הרוסית, ואני שם. בגן עדן.
מסעדת ויקינג היא סוג של פאטה מורגנה. מסעדה רוסית בלב תל-אביב, קלה לאיתור ומסבירת פנים. מקום צנוע, בלי עיצוב ופוזה. סבר הפנים היפות כאן הוא מהסוג הכי קורקטי שיש. בדיוק זה שאני אוהב. כי זאת יש לדעת: יש בישראל מסעדות רוסיות, אולי אפילו לא מעט. אבל כל ניסיון, אפילו של טובי המומחים (אני למשל, זה המוציא את פרנסתו מאיתור מסעדות), למצוא אחת כזאת כשאינך חלק מהתפוצה, נדון כמעט תמיד לכישלון. ואם כבר מצאת, בדרך כלל תרגיש לא ממש בבית.
אל תנסו אפילו לתפוס אותי בהתגזענות ברוח הימים הללו. את אותו דבר תרגישו בחמארות של שוק מחנה יהודה, ואתם יודעים מה, גם אצל מתי המקלל אני מרגיש ככה. כבר רבע מאה, ברצינות. עד גבול מסוים אני אפילו אוהב להרגיש לא בבית. תייר. ברוב המסעדות הרוסיות בישראל, זאת אומרת המעט שהצלחתי למצוא, הגבול הזה נחצה. עניין של בחירה. של בעלי הבית. אני, למשל, מכבד אותה.
ועדיין, מה עושה יהודי כשהוא נתקף חשק וגעגועים לקצת וודקה קפואה, קצת פילמני, בורשט, ורניקס ושאר מעדנים? עד היום חשבתי שהוא צריך להתכבד ולנסוע לקריית חיים, למסעדת המקום, שעליה כתבתי לפני עידן ועידנים (בחלק אחר של העיתון). או לוותר. לא עוד.
ומה שמצחיק הוא שאני מכיר את ויקינג יותר מעשור כמדומני. אכלתי כאן לפני המון שנים, ולא ממש רוויתי נחת. אבל אז, לפני כמה שבועות, התחילו יוסי בוזנח וטל חוטינר, קולגות וחברים טובים שלי, לשלוח עוד ועוד הודעות בסגנון "אתה בא לניקולאי?". לא ידעתי מיהו ניקולאי ולמה אני צריך לבוא אליו. אבל הם לא הרפו. וכך מצאתי את עצמי לבסוף ביום שישי אחד, בשעת בין ערביים, יושב עם שניהם על הבר. עשינו לחיים והתחלנו לאכול. והשאר היסטוריה.
את ויקי, בעלת הבית - ומקור ההשראה לשם המפתיע משהו המגובה בכמה וכמה פסלי ופסלוני ויקינגים משעשעים למדי - זכרתי עוד מהימים שבהם הייתה מלצרית ברנדוו, אחד המקומות הכי קשוחים ומוזרים שהיו בעיר, בחלק היותר רגוע של בן-יהודה. ניקולאי הוא בן זוגה, שחקן כדוריד מצטיין לשעבר, שהגיע לכאן בשביל המשחק ונשאר בשביל ויקי (והפילמני שלה?).
אז קצת וודקה וקצת בירה, ואז מגיעים הפילמני, כיסוני הבשר שפולנים כמוני קוראים להם כמובן קרפלעך. ברוב המקומות שבהם מגישים עדיין את מאכל התאווה הזה, שכל-כך קשה לעמוד מולו, מגיעים הפילמני משקית שיצאה מהמקפיא. בויקינג אין מקום במקפיא. הוא מלא בוודקה. מדובר בפילמני הכי טעימים שיצא לי לטעום. רכים, אווריריים ו... סליחה על המילה, נימוחים. מתפקעים ממילוי. מוגשים עם צלחת שמנת חמוצה כמו שצריך. בדיוק בשביל המנה הזו חזרתי לכאן עוד ועוד בשבועות האחרונים.
גם הוורניקס לא קטלו קנים. כיסוני תפוחי אדמה לא פחות עסיסיים ומגרים. אחר כך ניסינו גם חינקלי, הגרסה הגרוזינית, סליחה, הגיאורגית, לפילמני. למי שאינו מכיר מדובר בכיסוני בשר גדולים קצת יותר, בצורה המזכירה, ובכן, חזה של אישה, גם אם קצת מפותל. אוחזים בפטמה, טובלים ברוטב הנהדר, וזוללים. לא התאפקנו וטעמנו גם צ'יבורק - מאפה בשר גרוזיני, וחצ'פורי - מאפה גבינה גרוזיני. מה אומר ומה אדבר, אין מה לדבר.
ואז, בביקור האחרון לעת עתה, הציעה ויקי את הרגל הקרושה, אותו מאכל שאו שאתה שונא אותו, או שאתה שונא אותו. אני מת עליו. ואם זה לא מספיק, טעמתי גם לשון* עם חזרת. אוי. אוי.
ואז הבנתי סופית. מצאתי בית חדש בתל-אביב. כזה שלא אכפת לו אם אין לך מצב רוח מי יודע מה ואתה קצת מזעיף פנים, או להפך - עושה יותר מדי רעש כשאתה שמח. כזה שמקבל אותך כמו שאתה. שמח שבאת, וגם, כן, לא אכפת לו כשאתה הולך. בית אמיתי. ואם אתם עדיין רוצים להיות יתומים, כמו בשיר הישן ההוא ("רוסיה אמנו / סטלין אבינו / הלוואי והיינו יתומים"), תהיו לי בריאים. כי אני כנראה כבר לא אהיה בריא. לפחות אם אמשיך לבוא לכאן. אבל אמות שמח וטוב-לב.
כדאי להכיר
לשון. אני לא בטוח שבאמת כדאי לצרף תמונה הפעם. אני כן בטוח שאם תסירו את ההתנגדויות המוכרות והמובנות שלכם, ותנסו שוב לטעום את מנת החתונות האשכנזית האולטימטיבית של כל הזמנים, בתנאי כמובן שתמצאו מקומות שעושים זאת נכון, או בכלל, כמו ויקינג למשל, תשנו, אולי, את דעתכם. אפשר גם בבית.
ויקינג
פרטים: ויקינג, בן-יהודה 6 תל-אביב, טל' 03-6206502, א'-ו' 23:00-12:00
מחירים: פילמני - 38 שקל, ורניקס - 38 שקל, חצ'פורי - 52 שקל, חינקלי - 59 שקל, צ'יבורק - 29 שקל, רגל קרושה - 25 שקל, לשון - 49 שקל, צ'ייסר וודקה רוסקי סטנדרט - 12 שקל, בירה סן מיגל גדולה - 28 שקל
השורה התחתונה: מצוין ושווה כל אגורה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
