השד הגזעני ומשבר הדיור

היחס המשפיל של תושביה הוותיקים של ארץ ישראל לעולים החדשים איננו חדש. למרות זאת, מאז קום המדינה קשה להיזכר בקהילה שסבלה כל כך הרבה זלזול והתעלמות כמו העולים מאתיופיה, והביטוי המרכזי והבולט למצב הוא האופן שבו קלטנו אותם מבחינת דיור ומחיה.

העליות המסיביות מחבר העמים בשנות ה-90 הניבו תוכניות דיור עצומות וכלי עבודה סטטוטוריים כמו תוכנית ההקלות על שמו של שמעון שבס, הול"לים, הפשרת קרקעות מסיבית על אדמות חקלאיות בשולי הערים ומענקי קליטה נדיבים וישירים שאפשרו להם לגור בכל מקום שרצו. לעומת זאת, את עולי אתיופיה קלטו במרכזי קליטה ובאתרי קרוואנים, מחנות הבנויים ממבנים יבילים שהזכירו את המעברות של שנות הקמת המדינה.

מראש כיוונו את העולים מאתיופיה לפריפריה החברתית של המדינה - בעיקר לגטאות בשולי ערים כמו נתניה, רחובות, פתח תקווה, גדרה, קרית מלאכי, חדרה ועוד. בחלק מהמקרים, חדרונים במרכזי קליטה כמו אלה במבשרת ציון ובקרית גת, הפכו לבתים לתקופות ממושכות, והפכו מוקדים מבהילים של עוני ודלות ובעיקר של אובדן סיכוי. הם עדיין כאלה.

שקופים פוליטית

ב-2008 הקימה הממשלה ועדה והכינה תוכנית חומש גרנדיוזית לחיזוק האוכלוסייה האתיופית בתחומי חינוך, רווחה, תעסוקה וגם דיור.

אולם דו"ח מבקר המדינה מ-2014 מבקר בחריפות את היעדר המימוש של תוכנית זו ושל תוכניות אחרות שתוכננו לטובת העדה האתיופית. לדוגמה, פעולות לשילוב יוצאי העדה בשכונות וביישובים עם חתך סוציו אקונומי גבוה יותר באמצעות סבסוד משכנתאות, לא יצאו אל הפועל: רק שתי משכנתאות מומשו בשנים 2008-2012. גם ניסיונות של משרד רוה"מ לשנות את המצב לא עלו יפה, לאור היעדר מנגנון ברור ליישום. לפי מבקר המדינה, הסיבה להיעדר מימוש המשכנתאות היתה מחירי הנדל"ן הגבוהים ואולי גם, כפי שפורסם לא אחת בתקשורת, מאבקים של תושבים למנוע כניסה של בני העדה האתיופית לשכונות מחשש שאלו יורידו את מחירי הנכסים.

כפי שפורסם ב"גלובס" בינואר השנה, לרבים מבני העדה דווקא יש דירה בבעלותם, אבל דירות אלו ממוקמות בשכונות מצוקה ובפריפריה. דווקא שם נעוצה הטרגדיה של העדה. אם ההצלחה של קליטתם נעוצה בארבעה קירות וגג לראשם, הרי שהקליטה הצליחה. אולם ממדי העוני, הניכור והפערים החברתיים, החינוכיים ובטיחותיים מראים כאמור אחרת.

בני העדה האתיופית הם העדה הכי פחות מיוצגת במסדרונות השלטון, בהשוואה לתושבי הוותיקים ואף ביחס לעולים מחבר העמים המיוצגים היטב בשלטון המקומי והמרכזי (תוצאה מגיוס נרחב של מהנדסים עולים לרשויות המקומיות בעליות של שנות ה-70 וה-90 ולאור פריחת המפלגות של עולי חבר העמים).

בניגוד לאחרים שיש ברשותם נציגות שלטונית אשר מפנה אליהם תקציבים ופתרונות כתוצאה מהסכמים קואליציוניים ישירים או סמויים, העולים מאתיופיה, כאמור, שקופים מבחינה פוליטית. למעשה, הם בגדר פריפריה על פריפריה.

לא ניתן לסגור במחי יד את כלל הפערים של עולי אתיופיה אבל ברור שדיור הולם והזדמנויות בתחומי התעסוקה, החינוך והחברה הם זכויות יסוד, ומוטב שהממשלה הנוכחית תטפל בסוגיה במהירות רבה ככל האפשר.

הפתרון האפשרי מורכב מכמה נדבכים:

ראשית, כפי שכבר המליץ מבקר המדינה, יש להוציא את הטיפול בבני העדה ממשרד הקליטה ולהעבירה למשרד ביצועי - בוודאי כשמדובר בנושאי דיור. הפתרונות שמספק משרד הרווחה נועדו לקליטה של ימים ולא של שנים.

שנית, על מנת להעלים את הגטאות צריך לבצע פעולה מקבילה: מצד אחד, לצמצם פיזית את הגטאות על ידי מתן סיוע ותימרוץ לבעלי יכולת לצאת מהשכונות באמצעות סיוע וליווי - לא רק במתן משכנתאות מסובסדות אלא באמצעות סיוע באיתור דירות, בהפחתת ביורוקרטיה ובאיתור מקומות תעסוקה וחינוך מתאימים.

במקביל יש לפעול מיד להעלאת ערך הנדל"ן בשכונות שבהם חיים כיום בני העדה, באמצעות שיפור הביטחון האישי, ההזדמנויות הכלכליות ושדרוג דרמטי של התשתיות, בניית מוקדי תרבות וחינוך ראויים כולל חינוך למבוגרים, יצירת מוקדי תעסוקה, חדשנות והכשרה מקצועית בתוך שכונות אלו או לידן, ושדרוג הבינוי - הן באמצעות בניית יחידות חדשות איכותיות והן באמצעות התאמה והרחבה של הדירות עצמן - במיוחד במקומות שבהם אין כדאיות כלכלית לשדרוג בעזרת כלים כמו תמ"א 38 וכדומה.

אולם מאחר שהצלחת התהליכים דורשת תיאום בינמשרדי ורצון מתמשך, הסיכוי ליישום קלוש - ולכן נדרשים כלים חדשים. כלי רלוונטי דומה כבר פותח בעבר, כאשר עלה הצורך לדאוג לאוכלוסייה שהממשלה רצתה (או אולצה) לפעול לטובתה.

מנהלת תנופה, שהוקמה לטפל בשיכון מחדש של מפוני גוש קטיף, היתה בעלת סמכויות וכלים שאפשרו להם לפעול וללחוץ על כלל משרדי הממשלה, לרבות בכל הנוגע למימוש תקציבי אוצר ושינויי חקיקה ככל שיידרש.

מנהלת במשרד רוה"מ

הקמת מנהלת מעין זו במשרד ראש הממשלה או במשרד האוצר, שמטרתה לייצר שיכון הולם ליוצאי העדה ובפרק זמן מוגבל, עשויה להביא להזזת גלגלי השיניים הממשלתיים ולצמצום הפערים בחברה.

יחד עם זאת, פתרון לטווח ארוך יהיה דווקא פתרון אשר ישלב את האתגרים של בני העדה עם האתגרים של כלל תושבי המדינה. לאחר טיפול ממוקד באמצעות המנהלת, יהיה צורך לספק לעולים מענה המשולב עם כלל צרכי הדיור במדינה, קרי מתן מענה באמצעות דיור בר השגה, גיוון גודל הדירות, הגדלת מלאי תכנוני, צמצום ביורוקרטיה (תוך הגברת אכיפה בנושאי תכנון ובנייה), ובעיקר הנגשה משמעותית של הפריפריה למוקדי תעסוקה באמצעות תחבורה ציבורית איכותית.

הכותב כיהן כמנהל אגף בכיר לבנייה במשרד הפנים והוא מנכ"ל SUITS - אסטרטגיות וטכנ' לעירוניות חכמה.