יום ישראלי רגיל

א. הטרגדיה שאירעה במשרד הפנים - אין טעם לרדת שוב לפרטיה - סיפקה לכולנו את מנת הזעזוע השבועית, שבלעדיה אין לדעת מנין אנו באים, לאן אנו הולכים, לפני מי אנו עתידים לתת דין וחשבון ולא פחות חשוב: ממי נתבע דין וחשבון - מהפייסבוק, מהתקשורת או ממזג האוויר. הרי כולם אשמים חוץ מאיתנו, שידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. זה השיימינג, זה השיימינג הנורא. אתמול היינו חלק ממנו, אבל היום כולנו אנטישיימינגים. פתאום למדנו כולנו את הלקח.

שטויות. לא הפייסבוק אשם, אף שכולם נהנים להסתער עליו, גם לא התקשורת (שם ההנאה שבהתנפלות גדולה עוד יותר) ובטח לא מזג האוויר. גם הגזענות לא, לפחות לא במקרה הזה. האשמה העיקרית, לדידי, טמונה בהדחקה הקולקטיבית המציירת כל אירוע כחד-פעמי. אבל לא, לא חד-פעמי ולא נעלי לה-קוק ספורטיף כמו שאומרים בזגורי אימפריה. כל מי שהיה במשרד הפנים, או במס הכנסה, או בדואר, או בבנק, או באוטובוס, או בפקק, או במסעדה, או בקופת חולים, או בעירייה, או באתר תיירות, או בבית ספר, או בכל מקום ציבורי אחר, יודע: לא פייסבוק, לא תקשורת, לא מזג אוויר ולא אירוע חד-פעמי. יום ישראלי רגיל. הדבר היחיד שחרג מהשגרה היה התוצאה הנוראה. מלבדה, ביזנס אז יוז'ואל.

מכל התגובות למה שאירע, נגעו ללבי במיוחד דבריה של עובדת במשרד הפנים: ככה זה כל הזמן, אמרה. שגרת יומנו רצופה קללות, צעקות, עלבונות והאשמות. היא צודקת. וגורלה לא שונה מגורלם של פקידים אחרים, של עובדים סוציאליים, של מוכרי מנויים וכד'. לפני זמן מה הצטרפתי למחלקת שימור לקוחות בחברה מרכזית. זו הייתה חוויה מדכאת עד מאוד שהזכירה לי את התקופה הקצרה שעבדתי בתחום: ראיתי אנשים שיום עבודתם מורכב מטריקות טלפון בלתי פוסקות בפרצופם. טריקה, ועוד טריקה, ועוד אחת. ככה שמונה שעות. פקח החניה בשכונה שלי, וגם בשלכם, עובר את אותו הדבר. ימים שלמים רצופים בקללות ובשקרים. דברו עם מורים, תשאלו מאבטחים, תחקרו אנשי תמיכה טכנית. רובם ניזונים מדיאטה של חרפות וגידופים. אנחנו בכלל לא חושבים על המחיר שיש לזה, אבל לא יכול להיות שאין לזה.

אני לא יותר טוב מאף אחד. תוך כדי שאני כותב את השורות הצדקניות האלה מצלצל הטלפון ובצד השני מישהי מבזק בינלאומי. לא מעוניין, זעפתי וניתקתי בפרצופה עוד לפני שהספיקה לומר מילה. אחר כך הצטערתי. אני בטוח שזה עזר לה מאוד.

ב. מצד שני, גם אנחנו - כל אלה שאינם חלק מרשימת המקצועות החלקית שפירטתי לעיל, אלא עומדים בצד השני של המתרס - לא אשמים. גם אותנו דפקו ודופקים מכל עבר כל הזמן. הבן אדם לא מגיע למשרד הפנים, או לכל מקום אחר, כשהוא מגיח מתוך אריזת ואקום שמורה וקרירה. ברור שלא. הרי היה צריך לקחת חצי יום חופש מהעבודה, ואם הוא עצמאי בטח הפסיד כסף. בא ברכב? עמד בפקקים, חתכו אותו, הדלק עלה לו יותר מדי ובחניון דפקו אותו. בא בתחבורה ציבורית? חיכה יותר מדי. בא ברגל? הגיע עצבני מכל זוללי המדרכות. ואז הוא רואה יותר מדי אנשים בתור ורק שלוש עמדות מאוישות מתוך שבע והתור זוחל כמו צב פיסח וכל אחד שלפניו הוא אויב לא פחות מהפקיד/ה, וכשכבר מגיע תורו הוא טעון כתותח. ועל הפקיד/ה מהצד השני של השולחן גם עובר יום גיהינום בלי עין הרע. מה כבר יכול לצאת מהמפגש הזה?

וזה שצועק על הפקח, גם הוא לא אשם. הרי באמת שהוא שם את האוטו רק לרגע, וגם זה אחרי שחיפש חניה ולא מצא. מה, אי אפשר להבין אותו? בטח שאפשר. ואת האישה שמחכה כבר שלוש שעות בתור במיון ואף אחד לא ניגש אליה אף שכואב לה, אי אפשר להבין? בטח שאפשר. היא לא אשמה. וגם אני לא אשם, גם אותי אפשר להבין: הבחורה מבזק בינלאומי לא יודעת את זה, וגם אם יודעת, אין לה מה לעשות בנדון, אבל היא החמישית שמתקשרת מהבוקר: התקשרו מחברות אינטרנט, מחברות ביטוח, מעיתונים, מהבנק. וההורה שצועק על המורה או על המנהל/ת בסך הכול דואג לחינוך של הילדים שלו. מה אכפת לו שכל הילדים רואים, ומה אכפת לו שהכבוד של המורה או המנהל/ת נרמס לבלי יכולת תיקון. וזה שצועק בבנק באמת לא מבין למה אי אפשר ללכת לקראתו, הרי הבנק מרוויח כל-כך הרבה והוא כל-כך מעט. צודק.

ואת זה דופקים כי הוא מזרחי, ואותה כי היא שחורה, ואותו כי הוא דתי, ואת ההיא כי היא זקנה. וכל האנשים האלה שסופגים צעקות, הרי גם להם יש סידורים וצרות ומינוס, וגם אליהם מתקשרים מבזק בינלאומי, וגם הם לא יכולים לעצור בגופם את שרשרת המזון של גסות הרוח, וגם הם עושים לחבריהם את מה ששנוא עליהם.

וכך הלאה, והלאה. כולנו כמו אותו נהג מונית שנסעתי איתו לפני כמה ימים: כל הדרך צופר, חותך ונדחף, אבל כשמישהו אחר מנסה להידחף לפניו הוא מלכסן אליי מבט דרך המראה האחורית ומסנן, הישראלים האלה... וגם הוא, מה הוא אשם. אפשר רק לתאר מה חיים שלמים של נהיגה ישראלית יכולים לעשות לבן אדם.

 יום ישראלי רגיל / איור: תמיר שפר

ג. כל אחד במרכז העולם שלו. כשאני הולך ברגל אני שונא את רוכבי האופניים. שנאה אישית, יוקדת. הם בכל מקום, נוסעים מהר, מסכנים את כולם. למה הם לא רוכבים על הכביש?! את רוכבי הטוסטוסים אני שונא פי אלף. כשאני על אופניים, הולכי הרגל שנואים עליי באותה מידה לפחות: הם הולכים לאט, על שבילי האופניים. את המכוניות הייתי משמיד אחת אחת. כשאני נוהג - בא לי לדרוס את כל הולכי הרגל. למה הם עוברים באדום? ורוכבי האופניים - שיעלו למדרכה! האוטובוסים האלה מפריעים לי, אבל כשאני באוטובוס אני שונא את השאר. כולם עומדים עליי לכלותי, בכל דור ודור ובכל תור ותור.

אני לא מבין למה לזה שלפניי בתור לוקח כל-כך הרבה זמן - בטח הפקיד עושה לו פרוטקציות, אולי היו ביחד בצבא - ונראה לי ממש בסדר להפריע לשנייה אחת, זה הרי בכלל לא מפריע, רק שאלה. אבל כשמגיע תורי אני לא מצליח להבין למה הפקיד חסר סבלנות ולמה אנשים לא יכולים לחכות עם השאלות המטומטמות שלהם עד שיגיע תורם.

אני בטוח שאתם הרבה יותר טובים ממני. סתם, אתם לא. אתם בדיוק כמוני. נרצה או לא, אנחנו מחלקים את האנשים הזרים לאלה שאמורים לתת לנו שירות טוב, אבל נותנים לנו שירות רע, ולאלה שעבודתם היא לדפוק אותנו והם נהנים מזה עד בלי די.

וכל זה עוד מבלי לדבר על הדוגמה האישית של נבחרינו, שלפעמים נדמה שהם גרועים בהרבה מרובנו.

ד. אפשר לחפש את מי להאשים. זה כיף נורא, אבל קצת חסר טעם: כולם אשמים כי כולנו ישראלים, עם הדוגריות והבלתי אמצעיות והקוצים שלנו וכל זה. ככה אנחנו. מה שיכול להיות יותר פרודוקטיבי הוא לחשוב מה עושים.

אולי כדאי שנהיה קצת יותר צבועים. די לקוצים. אולי פשוט נעשה את עצמנו כאילו אנחנו לא שונאים זה את זה ורוצים לאכול את הכבד של השני עם כפית. נהיה צבועים כמו האמריקאים: מה שלומך, טוב תודה ומה שלומך? שיגעון, תודה שבאת, נעים להיות פה, שיהיה לך יום יפה, תודה, גם לך, מצטערים על התור, מקווים שתחזור אלינו, אני כבר לא יכול לחכות, להתראות. כל הדרעק הלא ישראלי הזה, נו. אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, נאמר בספר החינוך. אולי זה הפתרון. לא יודע אם זה יעבוד, אבל זה בטח לא יכול להזיק.

אז עכשיו אני מחכה לבחורה מבזק בינלאומי שתתקשר שוב. לא ארכוש ממנה כלום, אבל אהיה נחמד.

 דרור פויר