מה באמת חלקו של בלאט בסיפור הזה?

אפשר להמשיך ולחפור בשאלה מי הגורם האחראי לריצה המטורפת של קליבלנד בפלייאוף. אחרי שמחקו את שיקגו בחצי גמר המזרח, הגיעה לסיומה סדרה מוחצת מול אטלנטה. האם זה רק לברון ג'יימס? האם בכל זאת מדובר בקבוצת כדורסל שברגעי ההכרעה העמידה סביב המלך כמה שחקנים לא רעים בכלל שיסייעו?

נראה שהגיע הזמן להוריד את סימני השאלה סביב עניין אחד שמעסיק את כולם מהיום שהעונה החלה: גם אם מדובר בעונתו הראשונה בליגה, חלקו של דייויד בלאט בהצלחה של קליבלנד לא ניתנת לערעור עוד. מהו חלקו באחוזים? הרבה? מעט? מי יודע בכלל. ממתי זה משנה משהו. מה היה חלקו באחוזים של פיל ג'קסון באליפויות של שיקגו בולס, ומה היה חלקו של מייקל ג'ורדן?

בסופו של יום, גם בליגה עם תרבות ברורה של כוכבים - מישהו צריך להוביל את עדר האגו הזה. לנהל דקות משחק. לנהל מחדש סגל ורוטציה, כמה פעמים במהלך העונה, בגלל מכת פציעות. לעמוד בלחץ אטומי של אוהדים, כוכב-על, ג'נרל-מנג'ר ובעלים. מישהו היה צריך לתת אמון בשחקנים שבשלבים מסוימים בעונה נראו בקושי כמו שחקנים משלימים (תריסטן תומפסון) או נגרים (מתיו דלבדובה). גם אם מחקו לו תרגיל ששרטט על הלוח, דחפו אותו, ביקרו אותו על פסק זמן שכמעט לקח, או עימתו את ראשי קליבלנד אחרי כל הפסד על ההימור שלקחו עם מאמן צעיר - בלאט, דייויד בלאט, המאמן הישראלי, הוא זה שעדיין עסוק בעונת 2014/15, בזמן ש-27 מאמנים אחרים בליגה כבר מזמן יושבים רגל על רגל בבית.

בסיום משחק 4 שבו מחצו את אטלנטה 118-88, בלאט עמד מול 18,000 אוהדים והזכיר להם, כי "אנחנו עוד לא סיימנו". מתכוון שהמשימה לא הושלמה, יש עוד סדרה אחת שצריך לקחת. כאן כדאי להזכיר כמה דברים. מבחינת העיר קליבלנד, זו הרבה יותר מעוד סדרה שצריך להשלים. מול בלאט והקאבלירס עומדים לא מעט שדים היסטוריים: הקבוצה הזאת מעולם לא זכתה באליפות, ובסיבוב הקודם של לברון זה נגמר עם הדחה מהדהדת (2007 - הפסד 4-0 לסן אנטוניו). ויש גם את הקללה המוכרת שזיכתה את קליבלנד בתואר "עיר הספורט האומללה בארה"ב" - בזכות רקורד של 51 שנים ללא אליפות בענף ספורט מקצועני כלשהו. הפעם האחרונה היתה אליפות ב-1964 של קבוצת הפוטבול קליבלנד בראונס.

יש לקליבלנד יכולת ללכת עד הסוף? עכשיו זו קבוצה אחרת לגמרי. את טראומת הפציעה של קווין לאב היא עברה. והכושר שבו נמצאים השחקנים מתוזמן כמו חלום לשלב הזה. התחושה הולכת ומתחזקת לאור הנתונים המספריים וההופעות בשבועיים האחרונים: מאז פיגרה 1-2 בסדרת חצי הגמר מול שיקגו, קליבלנד ניצחה שבעה משחקים רצופים. גמר המזרח מול אטלנטה התנהל, מלבד משחק מספר 3 שהסתיים בהארכה, כשקליבלנד ברוב הדקות בהפרש דו-ספרתי. הם קיזזו 6 נקודות ממנת הנקודות שספגו בעונה הסדירה, והפכו לקבוצת ההגנה הטובה בפלייאוף (רק 92.6 נק' למשחק). השחקנים המשלימים, בעיקר ג'י.אר סמית', שומפרט ותריסטן תומפסון - הפכו לדומיננטיים והוכיחו שהמעמד של ריצה לאליפות, בעיר עמוסת קופים על הגב, לא גדול עליהם. הם נתנו מנוחה מקסימלית לקיירי אירווינג, והרוויחו אותו לרגע החשוב באמת.

ויש להם את לברון ג'יימס ביכולת ג'ורדנית.

למה הישראלים שונאים את לברון - ולמה זה כל כך מוזר