כסף גדול מאוד

אי-שם בשנות ה-60 של המאה שעברה, ראש ממשלת יפן עצר בפאריס, וסר לביקור נימוסין אצל שארל דה גול, בארמון האליזה.

נשיא צרפת ענק-הקומה היה צריך כמעט לרכון, כדי להתבונן בעיני אורחו. זה כשלעצמו לא היה נורא, הוא עשה כן גם עם צ'רצ'יל ועם בן גוריון. אבל בעוד שעם השניים האחרונים הוא צעד בעולם של חזון ושל קישורים היסטוריים גרנדיוזיים, היפני הטיל עליו שעמום. לא היה לו אף רעיון מקורי אחד, הוא לא הפגין שום שאיפות להשפיע על המציאות הבין-לאומית. "היום ביקר אצלי סוכן של סוני", אמר דה גול למקורביו (אני מצטט מזכרוני).

יעברו הרבה שנים לפני שלראשי ממשלה יפניים יהיה משהו חשוב להגיד לעולם. הם יוסיפו להיות, באופן מטאפורי, "סוכנים של סוני" לפחות עד שנות ה-80. הם יהיו כרוכים על צווארה של ארה"ב להגנה על ביטחונם הלאומי, בשעה שארצם תגדיל ללא נשוא את היתרון במאזן המסחרי שלה עם-מי-לא, ותקנה גורדי שחקים במנהטן ובלוס אנג'לס.

כאשר ראש ממשלה יפני, יאסוהירו נאקאסונה, הכריז, לפני 30 שנה ויותר, שארצו היא "נושאת מטוסים שלא ניתן להטביעה", ברית המועצות (עדיין הייתה) הגיבה בסרקזם: כל נושאת-מטוסים ניתנת להטבעה.

יפן הייתה בשנים ההן מופת מיוחד במינו לענק כלכלי, שהעדיף להיות ננס פוליטי מסיבות ברורות (עבר פלילי, תוצאת התוקפנות של מלחמות יפן נגד שכנותיה בשנות ה-30 וה-40) וברורות פחות. כיום יפן היא ענקית כלכלית פחות ממה שהייתה, והיא מנסה להיחלץ מננסיותה הפוליטית, בשיעורים משתנים של הצלחה.

"בכל פינה של אסיה"

ראש הממשלה הנוכחי של יפן, שינזו אבה, יוצא מגדרו שלא להיראות, או להישמע, כמו "סוכן של סוני". הוא אחד החזקים ביותר שהיו ליפן מאז מלחמת העולם השנייה, ובהנהגתו יפן מסגלת לעצמה מדיניות חוץ אקטיביסטית, במיוחד באסיה, במיוחד במזרח אסיה, במיוחד כשהיא מתבוננת במשקפת לעבר הצד המערבי של ים סין המזרחי.

אבה הודיע ב-20 במאי שארצו תציע בחמש השנים הבאות 110 מיליארד דולר למימון "השקעות גבוהות-איכות בתשתית" ביבשת אסיה. יפן מציעה לא רק את מזומניה, אלא גם את איכות הטכנולוגיה שלה ואת מומחיותה באנרגיה ובתחבורה ציבורית. "עלינו להפיץ חידושים בכל פינה של אסיה. אין מקום לזילות ולתת-ממוצעות". יפן, הוא אמר בוועידה בין-אסיאנית בטוקיו, "גמרה אומר למלא תפקיד מרכזי במימון, כדי שאסיה תתרגל להעדיף תוכניות חדשניות".

על זה אפשר להגיד לפחות שני דברים מיידיים: קודם כל, מנהיגים יפנים לא השמיעו דיבורים כל כך אסטרטגיים זה 75 שנה. הפעם האחרונה שבה היפנים הציעו את שירותיהם לטובת שגשוגה של יבשת אסיה הייתה ב-1940. שר החוץ שלהם טבע אז בנאום רדיו את המושג "איזור השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבה". הוא קרא לכונן "גוש של ארצות אסיה, בהנהגת יפן, חופשי מנוכחותן של מעצמות המערב".

זו לא הייתה הזמנה להצטרף באופן וולונטרי. יפן עסקה אז, זה תשע שנים, בצירוף הדרגתי של סין, שאליה היא התחילה לפלוש ב-1931 וקוריאה נבלעה בתוך כרעיה שלושים שנה קודם. שנה וחצי ופחות לאחר הנאום, יפן תאסור מלחמה על ארה"ב ובריטניה. בשיא התפשטותה היא תשב בשערי אוסטרליה בדרום ובשערי הודו במערב, לאחר שתבלע את אינדונזיה (ההולנדית), הודו סין (הצרפתית), הפיליפינים (האמריקאית), ומאלאיה ובורמה (הבריטיות), שלא לדבר על הונג קונג ועל סינגפור.

יפן מגלה זה שנים ארוכות נדיבות כלפי שכנים אסיאניים עניים, ויש לה תוכנית מרשימה של סיוע חוץ. אבל היא נמנעה מלהטעים את שאיפותיה הכל-אסיאניות, כדי שלא לעורר אסוציאציות.

חרדה של בני-המעיים

עכשיו, האסוציאציות מתעוררות במקום אחר. את האגרסיביות היפנית של שנות ה-30 של המאה ה-20 ירשה סין. היא זו המהלכת אימים על סביבתה, ומעמידה את ארה"ב על רגליה האחוריות. היא זו המקניטה, מתרברבת, מגנה; היא זו המתחמשת מכף רגל ועד ראש, ומאמצת כל טכנולוגיה אפשרית ובלתי אפשרית (ביושר, או בגניבת-דעת); והיא זו המנסה לכונן הגמוניה יבשתית, כנראה בדרך אל הגמוניה רב-יבשתית.

צריך להודות, ולחזור ולהזכיר, שקל להיבהל מפני סין, אולי קל מדי, ואולי הטור הזה חוטא בקלות ההיבהלות. אבל אם נניח לרגע אחד - רק לרגע אחד - לחרדה של בני המעיים, מלחמה קרה מעניינת ביותר מתפתחת והולכת באסיה. יש לה שני מישורים.

אחד, המובן מאליו, הוא טריטוריאלי וצבאי, ונוגע לרצונה של סין לכונן את מרותה על המים הזורמים מזרחה מחופיה. היא תובעת ריבונות מלאה ובלתי מתפשרת על ים סין הדרומי (הכולל, בין השאר, את הפיליפינים ואת ויאטנם) ואת ים סין המזרחי (יפן). לארה"ב יש שם נוכחות אסטרטגית מן המעלה הראשונה זה מאה שנה ויותר, והיא המנהיגה הטבעית של קואליציה אנטי-סינית.

המישור השני, המסקרן והלא-בלתי-מועיל, הוא הכלכלי. על סין נמאסה לא רק ההגמוניה הפוליטית של ארה"ב, אלא גם ההגמוניה שלה בניהול ענייני הפיננסים של כדור הארץ. משהו השתנה מאז הסכמי ברטון-וודס של 1944, שמכוחם נולדו קרן המטבע הבין-לאומית והבנק העולמי. אמריקה היא עדיין המובילה, אבל לא עוד ללא עוררים. סין נושפת בעורפה, וקרובה מאוד להדביק אותה, לפחות בגודל כלכלתה אם גם לא בעושרם של יחידיה.

בבנקים תעשה לך מלחמה

סירובה של אמריקה לוותר על המונופול שלה במוסדות הפיננסים הבין-לאומיים היא עניין לרטינות, גם מצד מערב אירופה, גם מצד הודו ומצד ארצות מגיחות אחרות, גדולות וקטנות. זה היה עניינו של הגוש המלאכותי, המכנה את עצמו BRICS, על שם ראשי התיבות הלטיניים של חמש חברותיו (לפי סדר האותיות: ברזיל, רוסיה, הודו, סין, דרום אפריקה). השנים האחרונות הבליטו את הצדדים הלא-משותפים של החמש.ל-

BRICS עתה זה נולד בנק, שבראשה הועמד בנקאי הודי מכובד, אבל הוא מעורר תגובות מסופקות. לעומת זאת, ההודעה הסינית על הקמת "בנק אסיה להשקעות בתשתית" (AIIB) חישמלה את הפיננסים הבין-לאומיים בסוף השנה שעברה. הבנק לא נועד להיות סיני בלבדי. כל הארצות הוזמנו להשתתף בו, וגם ישראל נענתה להזמנה (הצטרפה ב-15 באפריל). סין יצקה מיד מאה מיליארד דולר אל הבנק, ועל העגלה הדוהרת מיהרו לקפוץ גרמניה, בריטניה וקוריאה הדרומית, שלוש ארצות שארה"ב אינה רגילה למצוא מעבר למתרס.

וושינגטון כעסה. עוקצו של הבנק החדש אינו צריך ספקולציות: הוא מעמיד את עצמו כחלופה נוחה לקרן המטבע הבין-לאומית, לבנק העולמי ולבנק לפיתוח אסיה (ADB). בכל שלושת הארגונים האלה, ידה של ארה"ב מכוונת ומדריכה.

התלונה האמריקאית על הבנק הסיני אינה נוגעת לעצם קיומו, אלא ל"אמות-המידה" שלו. כאשר הזרועות הבנקאיות של ברטון-וודס מציעות אשראי לארצות חברות, הן מעמידות תנאים. תהליך ארוך ומסובך בוחן אחת לאחת את ההשפעות של פרויקטים ממומנים על איכות הסביבה ועל חייהם של התושבים. הפרויקטים חייבים בציות קפדני לכללי רכש והעסקה.

התהליכים האלה מעכבים לפעמים בשנים את אישור המימון, או מסכלים אותו מעיקרו. זה מקור של מפח נפש לממשלות של ארצות, שאצה להן הדרך; וזה מקור של חיכוכים עם עמותות, המגינות על אקולוגיה ועל קבוצות אוכלוסיה חלשות, וסבורות שהבנקים הרב-לאומיים להוטים יותר מדי להלוות כסף.

האם הבנק הסיני יאכוף סטנדרטים? כסף סיני ישיר בכל מיני חלקים של העולם המתפתח פוטר את עצמו בדרך כלל מאכיפה מחמירה. זה מקור חינו בעיני הרבה ארצות. אבל הסימנים מעידים שהבנק הסיני מנסה לנהוג במידה של אחריות. הוא הזמין מומחים מערביים להשיא לו עצות, והמומחים האלה מספרים שהם פוגשים עמיתים לשעבר בצד הסיני של השולחן. רוצה לומר, הבנק הסיני מתחיל להזכיר את הבנק העולמי, חוץ מזה שמינוי נשיאו לא יהיה עוד הפררוגטיבה של נשיא ארה"ב.

דרך המשי עוברת באמאזונס

יפן היא הארץ החשובה ביותר, מחוץ לארה"ב כמובן, המסרבת להצטרף אל בנק התשתיות הסיני. הצעת ראש ממשלתה לקצוב 110 מיליארד דולר לפיתוח תשתיות חכמות באסיה היא קריאת תיגר על הבנק הסיני, אם כי כמובן אין סיבה סבירה להתנגד לרצון טוב מולטי-מיליארדי משום צד.

הסינים, בנימה אופיינית להתנצחויותיהם הרטוריות בשנים האחרונות, לגלגו על הסתייגויותיה של ארה"ב מן הבנק שלהם. בעיניהם, אמריקה, היורדת מנכסיה הגלובליים, אינה יודעת להפסיד בכבוד. אל נכון, 110 המיליארדים היפניים נתקעים עכשיו בגרונם של הסינים.

אבל לסינים יש הרבה יותר מיליארדים להציע. "קרן דרך המשי" שלהם היא צינור הזרמה אחר של כסף לתשתיות (הממשלה הקציבה 40 מיליארד דולר). הקרן קרויה על שם נתיב היבשה שחיבר את סין עם מרכז אסיה ועם אירופה בימי הביניים. הפעם הוא נועד להקיף את כדור הארץ. הסינים קוראים לו "דרך המשי הימית". הדרך מצריכה נמלים, מדרום האוקיאנוס השקט עד צפון האוקיאנוס ההודי, תחנות-כוח, בתי זיקוק ואפילו מסילות ברזל, כולל מאילת לים התיכון.

בחודש שעבר נשיא סין, שי ג'ינפינג, קפץ לפקיסטן השכנה, וחתם שם על חוזים רב-שנתיים בהיקף של 46 מיליארד דולר לפיתוח תשתית "על בסיס מסחרי". קצת קשה להאמין שפקיסטן מצדיקה בסיס כזה, בהתחשב בחוסר יציבותה. אבל הסינים מוכנים לקבל עליהם סיכונים, בעיקר כאשר הממשלה ערבה למגזר הפרטי, והפרטי הוא לא תמיד כל-כך פרטי.

אגב, הכסף הגדול אינו מסתיים בקרבה הגיאוגרפית. בתחילת השנה, שי הבטיח להשקיע 250 מיליארד דולר באמריקה הלטינית בעשר השנים הבאות.

בתחילת השבוע שעבר סר ראש ממשלת סין, לי קצ'יאנג, לברזיל, וחתם שם על עסקאות של 53 מיליארד דולר, בתשתית, באנרגיה ובמכרות. הוא חתם על מזכר בעניין הנחתה של מסילת ברזל לרוחבה של דרום אמריקה. היא תקשר את החוף האטלנטי של ברזיל עם חוף האוקיאנוס השקט של פרו, ותחצה את הג'ונגלים של האמאזונס. זה יהיה החיבור הדרומי ביותר של "דרך המשי", לפחות כל זמן שיהיו קצת קרחונים באנטארקטיקה (אגב, הסינים משקיעים גם שם. הרבה). צפונה משם, בניקרגואה, הסינים כורים תעלה חדשה שתתחרה בתעלת פנמה.

להירגע, לנשום עמוק, עדיין יש כמה דרכים לא-סיניות אל שאר חלקי הגלקסיה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny