מותה של קונספציה

גוג ומגוג. כמה ציני צריך להיות, חשבתי השבוע, כדי למהול את הודעת ההתפטרות שלך בטעם המר של הבוץ הלבנוני, בכאב המלחמה ההיא, בייסורים של מי ששלח את הבנים לקרב שנוי במחלוקת, בהפגנות מול ביתו, בהסתה, בכל מה שנכנס בסוף למשפט אלמותי אחד: "איני יכול עוד". אתה בסך הכול רגולטור שהתמודד במערכה כלכלית, חשובה ככל שתהיה. מה פתאום אינך יכול עוד? אבל אז גיליתי שדיויד גילה, הממונה על ההגבלים המתפטר, מעולם לא אמר את הדבר זה. המשפט המדויק, למתעניינים: "הודעתי לשותפות הגז ולמשרדי הממשלה האחרים שאיני יכול להיות שותף למתווה שהתגבש לאחרונה". מי שהדביק את הכותרת הטעונה והמטעה להודעת גילה רצה להעצים את הדרמה, ללחוץ על בלוטות הרגש והזיכרון הקולקטיבי, אולי אפילו הפחד. יש מי שמזהיר מפני ערבים שנוהרים לקלפיות באוטובוסים. יש מי שהופך התפטרות של רגולטור לגוג ומגוג.

לא סחבק. ובכל זאת, גם בלי דיויד גילה, השבוע ציינו 15 שנה ליציאה מלבנון. לאותה פקודה שבישרה על תחילתו של מבצע "דמדומי בוקר", ועל סופה של קונספציה מוטעית שגרסה במשך שנים שההגנה הטובה ביותר על העורף עוברת בצדו השני של הגבול. מי שחתום על מותה של הקונספציה הזאת הוא אהוד ברק, מראשי הממשלה המושמצים ביותר שהיו כאן. ברק התגלה אמנם כפוליטיקאי כושל, זחוח ומנותק, אבל ב-24 במאי 2000 הוא הוכיח שהוא בכל זאת מנהיג, מאותם מחוללי שינוי שהובילו מהלך אמיץ ומשמעותי. כמה מהלכים כאלה אפשר לספור אצל הפוליטיקאי המוכשר שהגיע לרחוב בלפור בפעם הרביעית?

מלמטה למעלה. שתי אסכולות מרכזיות שלטו בשיח הכלכלי-חברתי של ימינו בכל הקשור למדיניות צמיחה ואי-שוויון: האחת צידדה במה שמכונה "תיאוריית החלחול", שלפיה צמיחה שמיטיבה עם החזקים מחלחלת גם אל החלשים, ואילו השנייה גרסה שההיפך הוא הנכון - צמיחה מלמעלה אינה מחלחלת מטה ורק מרחיבה את הפערים. והנה, לפני כמה ימים הודיע ארגון OECD שמחקר חדש שערך מצא לראשונה כי האי-שוויון פוגע לא רק בחלשים אלא גם בחזקים (מה יהיה עם הקונספציות השבוע). על פי המחקר, צמצום האי-שוויון מגדיל את הצמיחה, והפחתה של נקודה אחת במדד ג'יני מביאה לעלייה של 0.8% בצמיחה על פני חמש שנים. בנוסף לפתרונות מסורתיים להגברת הצמיחה ולצמצום האי-שוויון באמצעות מערכת המס והתמיכות, הציעו בארגון צעדים מרעננים במיוחד: השקעה בשירותים ציבוריים כמו חינוך, השכלה גבוהה, בריאות ודיור. "מדיניות שעוזרת לצמצם את האי-שוויון לא רק שתעזור לחברה להיות הוגנת יותר, אלא גם עשירה יותר", סיכמו בארגון. עשירה זה טוב.

בקצה העולם. שני איתותים הגיעו השבוע מרצועת עזה: האחד בדמות רקטת גראד שנחתה בפאתיה המזרחיים של העיר אשדוד, השני בדמות דוח כלכלי של הבנק העולמי על המצב ברצועה. בעוד הרקטה עוררה באופן טבעי עניין ברוב אמצעי התקשורת (בערוץ 2 עברו אחרי דקה לאח הגדול), הדוח, איך נאמר, עניין הרבה פחות. כל עוד לא יורים עלינו, עזה משולה לחור שחור בקצה השני של העולם. אז לטובת מי שפספס: הדוח מצא כי שיעור האבטלה ברצועה הוא הגבוה ביותר בעולם - 43% בקרב כלל האוכלוסייה ומעל 60% בקרב צעירים. מאז הסגר שהוטל בשנת 2007 נחתך התמ"ג ברצועה ב-50% והוא גבוה כיום ב-2% בלבד מרמתו לפני עשרים שנה - זאת אף שגודל האוכלוסייה זינק מאז ב-230%. במונחים של הכנסה לנפש, המשמעות היא נסיגה של 30% לעומת 1994. נכון, צריך להפנות אצבע מאשימה לחמאס שמקדש את הטרור במקום את החיים, אבל גם ישראל אשמה והיא עוד עלולה לשלם על כך מחיר יקר. מדיניות המצור, שגרסה כי אם רק נחנוק את העזתים הם יתקוממו נגד מנהיגיהם, הוכחה ככישלון. החמאס בונה את עצמו מההרס ואנחנו מתעקשים להזין את המכונה הזו, לתדלק את הפצצה. רה"מ נתניהו נחשד בעבר כמי ששיווק את רעיון "השלום הכלכלי" כדי להתחמק משלום מדיני. היום נראה שהוא ויתר על שניהם.