הפסטיבל הבינ"ל לסרטי סטודנטים בת"א ייפתח במוצ"ש הקרוב

"נדפקתם", אמר בחיוך רוברט דה נירו למיקרופון, בנאום שנשא בשבוע שעבר בפני 2,000 וקצת בוגריו הטריים של בית הספר לאמנויות "טיש" באוניברסיטת ניו-יורק. "לבוגרים של הפקולטה לרפואת שיניים תמיד תהיה עבודה", המשיך השחקן האהוד. "גם לבוגרי הפקולטה לכלכלה. עורכי דין צעירים - הם ימצאו עבודה. מורים - הם ירוויחו שכר מחורבן, אבל לכולם תהיה עבודה. ואתם - הבחירה שלכם לחיים היא לקבל דחייה" (ואם לצטט במדויק: opening a door to a lifetime of rejection).

אותו נאום של דה נירו היה הומוריסטי אך מפוכח, וחרף זאת, תשואות ליוו אותו לכל אורכו. דבריו של דה נירו נכונים גם לגבי בוגרי פקולטות לאמנויות בישראל - יש הרבה כישרונות, הרבה פחות מכך הן ההזדמנויות. וגם ההזדמנויות לא מבטיחות פרנסה יציבה וקבועה.

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל-אביב, מיסודה של המחלקה לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, שייפתח במוצ"ש הקרוב ויתפרש על פני 10 ימים, מזמן בוחן מציאות ראשון עבור עשרות בוגרי בתי ספר לקולנוע מישראל ומהעולם.

הפסטיבל, הנחשב לאחד החשובים מסוגו, יעניק ליוצרי הסרטים המשתתפים בו חשיפה משמעותית, אולי תחילת קריירה ברוח שונה מאשר התחזית שהועלתה קודם. ולא רק להם: נוסף לסרטי הבוגרים, מקיים הפסטיבל הקרנות של סרטים עצמאיים קצרים, כאלה שהופקו שלא במסגרת בית-ספרית או בסיוען של קרנות.

אחד הסרטים המרשימים במסגרת הקולנוע העצמאי הקצר הוא "אין ארוחות חינם", סרט שביימה והפיקה לירון רווח, 38, שזה לה סרטה הראשון.

בראיון ל"גלובס", רווח מספרת כי הסיפור, על בחורה צעירה שמשקרת בראיון עבודה על מנת להתקבל לעבודה נחשקת, הנו בהשראת סיפורה האישי, כשעלתה לישראל מארצות-הברית, בגיל 21. בתפקיד הראשי משחקת נלי תגר, כוכבת "אפס ביחסי אנוש", הלהיט של השנה החולפת בקולנוע הישראלי.

רווח: "בתקופה מסוימת בחיים שלי הייתה לי מערכת יחסים קרובה ואינטימית עם האופציה לשקר ולהעמיד פנים. מה שעניין אותי היה איך רציתי שיראו אותי, מה יחשבו עלי. לא האמנתי בעצמי אלא במה שיכולתי להיות. זה מה שדחף אותי קדימה. היום אני באופן קיצוני במקום אחר.

"אמנם האינסטינקט לשקר כדי להשיג משהו, עדיין שם. אבל אני לא משתמשת ביכולת הזו. אני מתגאה בהליכה שלי בדרך ישרה. הוכחתי לעצמי שזו הדרך הכי טובה. שכשאתה אמיתי עם עצמך, אנשים רוצים להיות קרובים אליך".

- שרי, הדמות הראשית, לא סתם משקרת. היא משחקת באש. כמעט רוצה להיתפס. הולכת על הקצה.

"זו בהחלט אנלוגיה לאיפה שהייתי לפני כמעט 20 שנה. זה נובע מהצורך לשרוד. היה לי תואר בגאולוגיה, גרתי בתל-אביב, נהגתי להציג את עצמי בצורה לא כנה בשביל לפרוץ קדימה. כיום לא מעניין אותי להיות ליד אנשים שהם לא מי שהם באמת".

- מה גרם לך לעלות לישראל?

"כצעירה באמריקה, לא הרגשתי הזדהות עם התרבות האמריקאית. לא הרגשתי שהבינו אותי גם שם. קראתי איזה ספר ששינה את הכל. הרגשתי במוח שלי שמשהו קורה פיזית. זה היה שינוי מאוד דרמטי".

סרטים מומלצים נוספים במסגרת הפסטיבל

"אנטילופות"

תסריט ובימוי: אורי רום (ישראל, 2015)

פעמים רבות עולה הרושם שבתי ספר לקולנוע שונאים בידור, למרות שהם מלמדים ומכשירים גם לעשייה טלוויזיונית. לעתים נדמה כי אלה חוששים שבית הספר יזוהה עם ז'אנר שנחשב בעיניהם נחות - קומדיה, או חלילה סרט מדע בדיוני, ועל כן הם לכאורה יעדיפו סרט חסר עלילה, סהרורי אפילו, על פני סרט שנוגע בקהל באופן ישיר - כזה המבקש לספר סיפור חזק, אשר דבר בו כמעט ואינו מרומז. כזה הוא "אנטילופות", סרט איכותי ומושקע, שהוא בפירוש סרט לחבר'ה. הסיפור, מנקודת מבטו של נער ביישן, הוא על התמודדות עם פחד. פחד שנערה יפה תדחה אותך הופך לתרחיש אימה כשהדבר מתרחש בטיול השנתי. הבמאי אורי רום מצליח לשלב את הסיטואציה הזו בחוות אנטילופות במדבר, כש''המבוגרים האחראים'' הם מורה חסרת ביטחון (נועה קולר), ונהג אוטובוס וולגארי וסוטה (גל תורן). רום, הבמאי, גם כתב את התסריט השנון והמקורי, ואני מקווה לראות עוד ממנו.

"פעם אחרונה"

תסריט ובימוי: מעיין כהן (ישראל, 2015)

טרגדיה על חוף הים. סרט קצר ומטריד, על סיפוק צרכים מידיים ועל מחיר שגובה היצר, כשהכל מסביב הופך לפתע לחסר ערך. משחק מצוין של שלושה שחקנים טוטאליים: נעמה פרייס, תומר גלרון ומורן רוזנבלט, בסרט שקשה מאוד להשתחרר מתמונת הסיום שלו. צילם ברק איצקוביץ', שצילם גם את "אנטילופות".

אסופת סרטים של הבימאי מישל פרנקו

"דניאל ואנה" (2009), סרט הביכורים של הבמאי המקסיקני מישל פרנקו, אחד האורחים הבולטים השנה בפסטיבל, הראה שמץ של פוטנציאל. הרעיון היה טוב (אח ואחות נחטפים על-ידי עבריינים שמפיקים סרטי פורנו קשים - גילוי עריות, למשל), ההתחלה הייתה טובה ומותחת, אך אחרי 30 דקות פרנקו לא ידע כיצד להמשיך. דמויותיהם של האחים דניאל ואנה הן דמויות שטוחות, וכשדמות שטוחה עוברת טראומה, היא חדלה לתפקד כדמות, ולמעשה הופכת למוצג גרפי, הנעדר טבעיות. סרטו השני, "אחרי לוסיה" (2012), הוא סרט מצוין של תסריטאי ובמאי שהתבגר. פרנקו יציג בפסטיבל גם את סרטו השלישי, "מבעד לעיניים" (2013), אך בסרטו החדש, "כרוני", שהוקרן החודש בפסטיבל קאן, לא ניתן יהיה לצפות. פרנקו מן הסתם מוטען באנרגיות מן הסרט החדש שלו, הוא חי ונושם אותו, אבל הוא לא יכול להקרין אותו ולדבר עליו בפני הסטודנטים, כי יש לו התחייבויות לפסטיבלים אחרים. פרנקו, אגב, לא לבד - גם המפיק הישראלי-אמריקאי רם ברגמן, אחד המפיקים הבולטים בהוליווד, יתארח בפסטיבל, ללא "סיפור של אהבה וחושך", סרטה המדובר של נטלי פורטמן, שאותו הפיק. גם הבמאי האל הארטלי ("אמון הדדי", "האמת שלא תיאמן"), מחלוצי הקולנוע האמריקאי העצמאי, יתארח בפסטיבל ללא סרטו החדש "נד ריפלי". אבסורד? אכן כן.