עליזה שינזון, מעצבת נדל"ן, חושפת את סודות תורת השילוט

"שלטי הענק שמציבים לאחרונה מקצה הבניין לקצה השני הם צעקת היזמים 'אני יותר גדול'. בגלל גישה כזו סירבתי כבר להרבה פרויקטים".

כך מעידה על עצמה עליזה שינזון, מעצבת שהחלה את הקריירה שלה כמעורבת בתכנון השילוט בדיזנגוף סנטר אי-אז בראשית שנות ה-70, ולאחרונה הכניסה לרזומה את תכנון השילוט באצטדיון סמי עופר בחיפה ואת תיקון מערך ההכוונה והשילוט בקזינו מלון Venetian העצום של שלדון אדיסון במקאו. שינזון היתה מעורבת בפיתוח השילוט העירוני בירושלים ובהתווית מערכי שילוט והכוונה בעשרות קניונים, מגדלי משרדים ומגורים בישראל: מגדל האשפוז באיכילוב, כאמור, קניון רמת אביב, שלושת המגדלים בפרויקט השלום של עזריאלי, ועוד ועוד.

"בתיאטרון הבימה המשופץ (עוד פרויקט שילוט שלה), הכל לבן על לבן, כמו שביקש דב כרמי, האדריכל. לשקט של הבניין ולשקט שבתוכו יש ערך. כל השילוט בתיאטרון הוא של כל מיני 'לבנים' על קיר. עודף שילוט גם הוא לא טוב - בתחנה המרכזית החדשה שמו כל כך הרבה שלטים, שרק הוסיפו לבלבול בין המפלסים, ולבלבול היעדים של הנכנסים".

 עליזה שינזון / צילום: איל יצהר

"קניונים מבלבלים בכוונה"

ממרומי שנות ניסיונה שינזון מסכמת: "לא צריך גדול, צריך אפקטיבי, והאפקטיביות נמדדת במידה שבה השלט משרת את התכלית. זו משתנה בין סביבות מגורים, עסקים, תנועה ותחבורה, ומסחר. בקניון, למשל, השלט הכי חשוב הוא השלט לשירותים. אף חנות לא רוצה שתיכנס אליה כדי לברר איפה השירותים".

- האם לא חשוב יותר בקניון שהדרך לחנויות תהיה ברורה?

"ממש לא. תורת הקניון היא לכפות על אנשים לעשות עוד סיבוב ועוד סיבוב. את הדרגנועים מתכננים כדי שאנשים יגיעו למקומות שהם לא תכננו להגיע, וכך להיחשף לעוד חנויות. בעלי קניונים לא רוצים שאנשים יקחו אזימוט, יגיעו לחנות, יקנו את מבוקשם ויצאו. קניונים מבלבלים בכוונה".

- זו הטענה הכי חמורה כלפי דיזנגוף סנטר, שהיית שותפה בתכנונו.

"נכון ובצדק, כי לא צריך להגזים ולתכנן באופן שאנשים לא ימצאו את הדרך החוצה לעולם. בספירלה בסנטר אנשים איבדו כל אוריינטציה והיו אזורים שאיש לא הגיע אליהם. אני עוד זוכרת שנתנו לעסקים חנויות בחינם - בלי שכר דירה - רק שיפתחו ויפריחו את השממה במסדרון.

"הסנטר תוכנן בתקופה שעוד לא ידעו בישראל דבר על מרכזים מסחריים, בינתיים למדנו את תורת הסרבול, וכשהתכנון הבסיסי של הקניון פשוט - הסרבול מתבקש. שילוט לא יכול להציל תכנון רע של בניין, אך יכול לשפר מאוד את המצב. שילוט רע, לעומת זאת, יכול לקלקל את המטרות גם במבנה שתוכנן מצוין".

מיליון סינים לא קונים כלום

אל המרכזי המסחרי Venetian באי מקאו נקראה שינזון לפני ארבע שנים, כדי לתקן את השילוט שעוצב והוצב בו בבנייתו. בקניון זה עוברים מיליון מבקרים בחודש, קהל שמורכב מ-80% סינים, 15% הודים ו-5% בני ארצות אחרות. שינזון, שעשתה עבודת מחקר מקיפה על הקניון לפני שהציגה את הצעתה לתיקון השילוט שתוכנן בו, מספרת שרוב הסינים מגיעים בטיולים מאורגנים מהאזורים הלא עירוניים במדינה. "הם כפריים, וכמו כולם יודעים שמקאו אי של הימורים, אבל אסור לשווק הימורים בסין, אסור אפילו להראות רולטה במודעה, אז מביאים אותם לקניון. אדלסון בנה במקאו אימפריה שמכניסה לו פי חמישה מאשר לאס וגאס. הוא גאון. עוברים בקניון הזה המונים, אבל הם לא קנו".

- מה היתה הבעיה?

"ה-Venetian במקאו, כמו אחיו שבלאס וגאס, מחקה בסגנונו את העיר ונציה באיטליה: נהרות מלאכותיים, רחובות מתפתלים וסימטאות קטנות שהחנויות לאורכם. השילוט המקורי היה באמצעי הכוונה קלאסיים מהעולם המערבי: שמות הרחובות היו מעולמות תוכן שלא אמרו דבר לקהל הסיני, והשלטים באנגלית היו גדולים מהשלטים הסיניים. התוצאה היתה שהסינים, שהגיעו בקבוצות, איבדו את הכיוון כשנכנסו לקניון, נדבקו למדריכה, והלכו אחריה לכל מקום, מחשש שילכו לאיבוד במקום הזר הזה, ולא קנו כלום, או שהם קנו דברים קטנים וזולים שקונים אותם בלי להתעכב ולאבד בינתיים, חלילה, את הקבוצה".

 סינים בקניון במקאו / צילום: רויטרס

- מה היה השינוי שעשית?

"המטרה היתה להוריד את מפלס החרדה. המבקרים הגיעו למקום חדש, שונה וגדול כל כך, ולכן החלפתי את שמות הרחובות למושגים אוניברסליים כמו 'ילד קטן', 'אריה', 'שמש' וכיו"ב, שבחרתי אותם באמצעות סקרי מיקוד בקרב הקהל הסיני. להפתעתי, למרות שהצעתי ציורים פיגורטיביים, תמונות ממש, הם העדיפו סגנון סימבולי, שקרוב יותר לצורת הכתב שלהם. נוסף לכך שיניתי את שיטת המספור של החנויות, שבמקור היה שיטה האמריקנית (עיקרון מספור חד-חד-ערכי, שבו אין רצף בין יחידות סמוכות - מ.מ), לשיטה שבה יש זיקה ברורה בין המספרים של חנויות הסמוכות זו לזו".

"פריצות בתחום"

שינזון הגיע לעיצוב אחרי שסומנה בנעוריה כאמנית וכציירת מבטיחה. למבחני הקבלה בבצלאל הגיעה כשמתחת לזרועה ציורים שציירה בגיל 19 וכבר הוצגו במוזיאון תל אביב, והיעד שלה היה המחלקה לאמנות. "דיקאן בית הספר דאז הזהיר אותי: '400 מתמודדים על מקום במחלקת אמנות, ורק 40 יעברו'. הוא המליץ להירשם לתקשורת חזותית, והבטיח להעביר אותי בהמשך לחוג המתאים". השאר היסטוריה. שינזון מספרת בערגה על המורה שלה, אלי גרוס, שהנחיל לדור שלם של סטודנטים במחלקה הצעירה לתקשורת חזותית את ההבדל בין עיצוב לציור. "למדנו שעיצוב הוא אומנות ולא אמנות, תורה שבתוכה יש פסיכולוגיית קהל והנדסת אנוש, ושאסתטיקה היא רק היבט אחד ממנה".

המצב בשטח, אינו מעודד, לדבריה. "יש פריצות בתחום. בפרויקטים של שילוט תנועה מביאים מהנדסי תנועה ומהנדסי תחבורה והשילוט של הרחובות בעיר מתייחס כמעט אך ורק לנהגים ולא להולכי הרגל. בפרויקט מסוים הייתי מעצבת יחידה בין 30 מהנדסי תחבורה, ופשוט התפטרתי".

גם בנוגע למצב בתוך בניינים, יש לה ביקורת. "היזמים בונים פרויקטים ועוזבים אותם. אחרי זמן קצר מעבירים את הניהול לאב הבית, שעושה מה שטוב בעיניו, ובמקרים רבים הופך את הפרויקט לבית הפרטי שלו". כדוגמא קיצונית היא מביאה את מסוף הנוסעים בטאבה, "שהתמלא בשלטים, חפצי נוי ותמונות לפי טעמו הפרטי של המנהל המקומי. המסוף הוא שטח לאומי, מעבר גבול בין מדינות, השער הדרומי לארץ ישראל, זה מצב מביך".

יוצא דופן בעיניה הוא אלפרד אקירוב, יזם שהיא מציינת לטובה. היא עובדת איתו 17 שנה ושילטה עבורו בין היתר את מגדל האופרה ואת בית אירופה בתל אביב, את מגדלי אקירוב ואת קניון ממילא.

גם שינזון מודה שעם כל ההצלחה המסחרית של הקניון הפתוח המוביל לשער יפו, השורה התחתונה רעה לעיר הבירה. "הרווחנו רחוב מסחרי אבל הפסדנו רחוב עירוני מקסים, את החנויות הקטנות ואת הולכי הרגל שעברו מהעיר המודרנית לכיוון החומות לאורך עיר דוד, כמו שהיה בימי לימודי בבצלאל", היא נזכרת.

"אבל בממילא מקפידים על כל שלט ולא מחליפים בלי להיוועץ בי, מעצבת השילוט, ובאדריכל משה ספדי. שם השילוט הוא חלק ממיתוג המקום. השתמשנו בשם העתיק של השכונה הערבית כדי לעצב את הסמל, ואת העבודה עשה קליגרף ערבי מירושלים המזרחית".

- מה המרכיבים של סמל הכוונה טוב?

"סמל הכוונה צריך להיקלט מהר בעין, ולהישמר טוב בזיכרון. אנשים שונים מגיבים וזוכרים אלמנטים שונים. 25% זוכרים ספרות ואותיות; 25% זוכרים צורה; 25% זוכרים צבע ו-25% לא זוכרים שום דבר. כשמעצבים שילוט צריך להתחשב בכולם, ולזכור שעודף מידע לא טוב, משום שגם הוא נקלט, אך אין בו צורך ולכן הוא מבלבל. הפונקציונליות היא הערך העליון, ולאסתטיקה יש ערך רק כמרכיב מלווה. בקניונים חשוב עניין המיתוג ולכן הוא יוטמע בשילוט.

"אתגרים גדולים בשילוט הם חניונים. בבית מגורים זו אינה בעיה, משום שלכל דייר יש המקום הקבוע שלו. הבעיה היא במגדלי משרדים שבהם אין מקום קבוע. אנשים מגיעים למקום העבודה השגרתי, דעתם נתונה לדברים אחרים, הם בסביבה מוכרת, ולכן לא נותנים את דעתם לחניה ובסוף היום הולכים למקום שבו חנו אתמול".

- איך מתמודדים עם זה?

"מינימליזם ובהירות, בלי סיפורי אלף לילה, פירות וצמחים. צבע ברור ומובחן, מספר. הבחנה בין מפלסים חזקה יותר מאשר בין אזורים באותו מפלס כי יותר נעים לחפש את המכונית במפלס 3 מאשר להתרוצץ בין 4 ל-3. ובעיקר התראה בכניסה למעלית שהיא ההזדמנות האחרונה לנטוע בזכרון הנהג מאיפה יצא, ולאן עליו לחזור".

כבר לא "גרים בכיף"

שינזון טוענת שמגדלי המגורים והמשרדים הכניסו כללים חדשים לשילוט מבנים מרובי משתמשים. לדעתה, השלטים בכניסות למגדלי משרדים המפרטים את שמות העסקים והחברות, מיותרים. "לא נוח לעמוד ולהתבונן על שלט ארוך ולחפש את שם החברה בין כולן. אנשים אוהבים לדבר, וממילא יש שומר בקבלה שאפשר לשאול אותו. אפשר בהחלט להסתפק בשילוט ביציאה מהמעלית בקומות, ולוותר על השלט בלובי".

במגדלי מגורים יוקרתיים המצב דומה: כמעט ולא נהוג ששמות הדיירים מופיעים (אפילו לא על גבי תיבות הדואר). "גם שם הרי יש שומר ששואל כל מי שנכנס לאן פניו ומוודא עם הדיירים שהאורח הוזמן ויודעים על בואו, ויכולים להפנות את האורח לקומה המתאימה ולמספר הדירה המדויק. "השלטים שמעידים על שם המשפחה המתגוררת בדירה נעלמו גם הן. אנשים כבר לא מכריזים שהם 'גרים בכיף'. זה אופייני במגדלי יוקרה בעיקר, אולי כי הרבה באים לדירות האלה כדי להיות אנונומיים".

לפסל מולטימדיה, לשחק עם האור

תחום נוסף שבו שלחה עליזה שינזון את ידה בשנים האחרונות הוא מה שהיא מכנה "פיסול באור". היא מעצבת אלמנטים תלת ממדיים, שהמראה שלהם משתנה כתוצאה משימוש באור והקרנתו במופעי מולטימדיה מגוונים. פסלי תאורה כאלה מוצבים בכניסה לחללים פרטיים משותפים, כמו למשל בכניסות למגדלי מגורים, החפצים לשדר יוקרה לציבור הדיירים והאורחים הבאים בשעריהם.

 פסל אור על יד המעלית / צילום: יח