כלב טוב: אמן ההיפ-הופ סנופ דוג יוצא עם אלבום חדש וקליל

לפני 10 שנים ראיתי אותו בהייד פארק, בלונדון, מופיע כחלק מהאירוע רב הבמות הגדול בתולדות האנושות, ה"לייב 8": אותו מופע צדקה שנחתם באיחוד הבודד של רוג'ר ווטרס והפינק פלויד. סנופ דוג היה כמעט אמן ההיפ-הופ היחיד שהשתתף בחלק הבריטי של המופע הרב-יבשתי, והתקבל אצל האנגלים באהבה שספק אם ראפר שחור אחר היה זוכה לה. גם בעשור שחלף מאז, גם אחרי הפיכתם של ג'יי זי וקאניה ווסט למנהיגי תרבות, נותר משהו מעורר השתאות באופן בו סנופ דוג קידם את הקריירה שלו.

מי שהתחיל כקול הכי ייחודי ומחשמל ב"גאנגסטה ראפ" הפך לבדרן היפ-הופ ידידותי לסביבה, קל, ונימוח לעיכול. אם בתחילת הדרך הפרופיל החוץ-מוזיקלי של סנופ היה קשור בעיקר למעצרים ולחדשות בעבירות סמים ואלימות, הרי שבשנים האחרונות הוא מתפקד על תקן הדוד הסטלן - חביבה של אמריקה הממוצעת. הוא מאמן את קבוצת הפוטבול של בנו, מופיע בשלל סרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה, והשפה המקורית שלו נתפסת כסלנג חביב יותר מאשר כאיום. סנופ הפך למותג שמזוהה עם הומור, חוכמת רחוב וקוליות. וכן, הוא גם חרזן ודברן שחונן במוזיקליות מזהירה.

הדמות הצנומה והמוארכת, עם השיער ותנועות הידיים והדיבור הכה מאופיינים, מתויגת כבר עמוק בלב הסדר, הניקיון, העושר והשקט של הוליווד. הרחק מהמהומות בגטאות השחורים. אגב, מי שהפיק אותו בשנות הפריצה של הגאנגסטה ראפ, הוותיק והמנוסה ממנו ד"ר דרה, אפילו הפך לעשיר מסנופ ולסמל שמרני יותר, בזכות כישורים עסקיים מזהירים. אבל דרה של האלף הנוכחי מתנהל בעיקר מאחורי הקלעים.

סנופ הוא הראפר שגם מי שלא אוהבים ראפ כבר מסוגלים לחבב. באלבומו האחרון פלירטט עם רגאיי אחרי ביקור מעורר התגלויות רוחניות בג'מייקה, אבל בחדש הוא חבר ליצירה משותפת עם עוד אמן שחור מבריק שהפך לאחד הכוכבים הכי אוהבים בתעשיית הבידור.

לפני 11 שנה פארל וויליאמס ושותפו אז לצמד הנפטיונז, צ'אד יוגו, הפיקו לסנופ את השיר האדיר האחרון שלו, Drop it like it's hot. הנפטיונז התפרקו, פארל כמובן עשה חייל כמפיק וכאמן עצמאי, וכאן הוא אחראי יחד עם סנופ לאלבום כולו, עם מעט עזרה מידידו יוגו.

"בוש" נפתח בשיר אהבה לעירו של סנופ, לוס-אנג'לס, "קליפורניה רול" - שמארח את המפוחית של סטיבי וונדר. שיר חלש לטעמי, אבל שמכתיב את אחד הקווים הבולטים באלבום, של הצדעה למוזיקה השחורה של שנות ה-70. גם גוון סטפאני מתארחת, ובעוד שפעם היה לה דואט מצוין עם וויליאמס - פה היא חיוורת.

אורח אחר, קנדריק לאמאר, דווקא מזדהר, כשהוא וריק רוס מתארחים בקטע הנועל שהוא גם הכי חזק, מקורי ומרענן סגנונית כאן, I'm Ya Dogg. אבל החטיבה היותר יעילה ומהנה שייכת לשירים שבהם וויליאמס מתפעל את תערובת הדיסקו-פאנק שהתמחה בה החל משיתוף-הפעולה שלו עם דאפט פאנק ב"גט לאקי" ועד ל"האפי" להיט העל שלו.

R U A Freak, Awake ו-I Knew That משכרים, מענגים, חלקלקים, ונהנים מכל המעלות של סנופ את וויליאמס כשהם מפגישים גרוב פאנקי עם לחנים פופיים. האלבום השלם רחוק מלהתקרב לפסגות הקודמות של שניהם, אבל זה מוצר שקורן ממלוטשות עם רוח טובה. בידור קליל עשוי בידיים אמונות, מין בריזת קיץ שרחוקה מלסחוף אבל בהחלט מסוגלת להקליל לשעה קלה.

* ציון: 7

 המספרים של סנופ דוג

לא נותן קונטרה

לשמיר יש קונטרה-טנור ייחודי, והוא שר נהדר, אבל החומרים לא מגיעים לגבהים של הקול שלו

להבדיל מסנופ דוג, שהחל את הקריירה כדמות מאוד ממוקדת צלילית, סגנונית ותוכנית, ואז הלך והתרחב ושלח זרועות לשלל כיוונים ועיסוקים אחרים, שמיר, כישרון גדול ורק בן 20, מתחיל ברוחב.

אלבום הבכורה של מי שנחשב לאחת ההבטחות הגדולות במוזיקה השחורה האמריקאית, נשמע בעיקר כמו כרטיס ביקור של זמר שיכול להפוך בשנים הבאות כמעט לכל דבר. לרגעים, בשירים היותר קצביים, הוא מזכיר בקול ובהגשה את ענק הדיסקו המנוח סילבסטר.

לפרקים, בעיקר בשירים האיטיים, הוא כמעט ונשמע כמו ענק הג'אז-סול-בלוז-פופ המנוח ליטל ג'ימי סקוט. לשמיר יש קול קונטרה-טנור מאד ייחודי, כזה שבהאזנה ראשונית לא מסגיר את מין מגיש השיר.

גם תוכני השירים באלבום משחקים על מיניות לא מאד ברורה, ובהחלט אלסטית, מה שהולם את הקול. לא ברור ולא חשוב כיצד מתנהל שמיר בחייו הפרטיים: כדמות מאחורי מיקרופון היכולת לשיר שירה גברית כה גבוהה אבל לא בפאלסט, היא נשק חזק ושמיר ביילי משתמש בו היטב.

הוא גדל בלאס-וגאס, הוחתם בניו-יורק, הוציא מיני אלבום, ואז הוחתם באקס אל, החברה שבסיסה בלונדון, ושמתמחה באמנים אולטרה-קוליים החל מהפרודיג'י ומ.י.ה ועד אדל, SBTRKT ו-FKA twigs והאחיות איבייאי.

את אלבום הבכורה הפיק לשמיר הבעלים של חברת התקליטים הניו-יורקית שטיפל גם באי.פי שלו, ניק סילבסטר. רוב המבקרים מתפעלים מההפקה המגוונת כאן, אבל לטעמי הגיוון קצת מחטיא במיקוד. יש שירים שיכלו , בגישה קצת יותר חנפנית ומלוקקת, להיות להיטי רחבות ברורים.

אחרים יותר אינטימיים. והתחושה היא של כמה מוקדים שלא מתלכדים, מלבד בתצוגות היכולות של שמיר כמבצע. Youth הוא מפגן קולי אדיר שנשמע כאילו שמיר שר בחזית של "הוט צ'יפ" הבריטים.

Darker, לעומתו, הוא הבלדה הכי איטית פה שמתכתבת עם העולמות שפרינס שר בהם לפני ששמיר נולד, ושמיר שר גם בה נהדר. קול שקשה שלא להתפעל ממנו, אבל התכנים עדיין לא מעפילים לגבהים הקוליים.