מראה לפרצופה של המדינה

ארגון ה-OECD פרסם לאחרונה כי ישראל נמצאת במקום השלישי הלא-מכובד בין מדינות הארגון באי-שוויון חברתי בשכר. למרות החשיבות של דוח זה, קיבל הדוח עב-הכרס של ה-OECD התייחסות מינורית בשיח הציבורי הישראלי, כאילו היה מדובר באוסף מנותק של נתונים סטטיסטיים לא רלבנטיים למשק ולחברה. מדובר בחוות-דעת של גוף אובייקטיבי גלובלי ומקצועי אשר לא ניתן להטיל דופי במסקנותיו. למרבה הצער, התמונה שהוא מציג בפנינו היא מראה לפרצופה של המדינה.

דוח האי-שוויון מציב בפנינו תמונה קשה של קוטביות קיצונית בחברה הישראלית, גם בהשוואה למדינות המובילות את דגל הקפיטליזם. הקוטביות בשכר בישראל גבוהה רק מזו הקיימת במקסיקו ובארה"ב. עוד עולה מהדוח, כי ישנן מדינות מפותחות לא מעטות המשכילות לקיים כלכלה קפיטליסטית פורחת עם רמת אי-שוויון בשכר המניחה את הדעת.

בישראל - כך הנתונים מלמדים, השכר המצרפי של 10% בעלי השכר הגבוה בישראל, הוא פי 15 משכרם המצרפי של 10% בעלי ההכנסה הנמוכה בישראל, זאת כאשר הממוצע במדינות ה-OECD הוא פי 9.6.

אנשי החמישון העליון של המשתכרים במדינת ישראל מרוויחים 41.8% מן השכר במשק, בעוד אנשי החמישון התחתון מרוויחים רק 5.5% מן השכר במשק. כלומר, פיזור השכר בקרב אוכלוסיית המדינה אינו סביר וצורם מבחינת הפערים.

שיעור העוני במדינת ישראל עומד על 18.6%. זאת, כאשר כרבע מהילדים מתחת לגיל 18 וכרבע מן המבוגרים מעל גיל 65 מוגדרים כעניים. שיעור עוני זה גבוה דרמטית משיעור העוני הממוצע במדינות ה-OECD - 11.2%.

עוד נתון מדהים הוא - כי 13.9% מן העניים בישראל הם שכירים עובדים, בעוד שהממוצע במדינות ה-OECD עומד על שיעור של 8.7% עניים עובדים בלבד. היקף התופעה של עובדים עניים הוא מדהים דווקא על רקע רמת האבטלה הנמוכה במיוחד במשק הישראלי, של 4.8% בלבד.

שוב מתברר כי נתוני האבטלה הנמוכים בישראל אינם מלמדים על איכות המשרות הנוצרות במשק, אלא מספקים רק זווית כמותית צרה של מועסקים. חלק מן ההסבר לכך נעוץ בעובדה שמחצית מן המשרות החדשות אשר נוצרו במדינות ה-OECD - וכנראה גם בישראל - משנת 1995 ועד 2013 הן עבודות במשרה חלקית, משרות של עובדי-קבלן זמניים ועבודות של פרילנסרים. רבות ממשרות אלו אינן מייצרות מסלול קידום אישי, והן מהוות תחנה תעסוקתית אחרונה. כדי להימנע ממצב כזה, קברניטי המשק צריכים להתמקד לא רק בכמות המשרות, אלא גם באיכות המשרות במשק במטרה להקטין את אי-השוויון בהכנסות.

התעלמות מנתוני האי-שוויון במשק הישראלי פוגמת במרקם החברתי ושוחקת את הצמיחה ארוכת הטווח של המשק. ישראל אינה מדינה ככלל מדינות ה-OECD, לפחות לא בכל האמור לאתגר הביטחוני שבפניו ישראל ניצבת יום-יום, ולפיכך לסולידריות החברתית משמעות חשובה במיוחד.

על-פי מחקרים שנעשו ב-19 מדינות ה-OECD הן איבדו 4.7% מן הצמיחה הפוטנציאלית המצרפית בין השנים 1990-2010 בשל הגידול המתמשך באי-השוויון בין השנים 1985 ל-2005.

ישנה תיאוריה, כי אי-שוויון גבוה מעודד אנשים ללמוד ולהתמקצע, לעבוד קשה יותר ולהשקיע, שכן נטילת סיכונים אישיים ועסקיים גבוהים מביאה עימה תמריץ חיובי עצום. נדגים זאת מההיסטוריה של הקיבוץ, שבו שלט השוויון: לא כולם תרמו את מלוא כישוריהם להצלחת הקיבוץ, אולם כולם נהנו מזכויות שוות, כלומר, השוויון גרם לאנשים להשקיע מעט וליטול פחות סיכונים; וגורל המפעל הקיבוצי ידוע.

מצדדי התיאוריה הזו טוענים כי השקעה בלימודים, בעבודה קשה, וביוזמה וכדומה, תניב ל"חרוצים" פירות גדולים יותר, אחרת לא יתקיים תמריץ מהותי למחיר האישי הכרוך במאמצים האלה. לכן, באי-שוויון גדול יש תמריץ גדול יותר להשקיע בעצמך וליזום. בשל כל אלה, אין להתמקד בהקטנת אי-השוויון.

גל רגולטורי עצום

מדובר בטענה כבדת-משקל, אולם המציאות במדינות OECD לא מעטות מלמדת כי ניתן לתגמל בנדיבות בגין יזמות גם בלי לזנוח את החתירה להקטנת אי-השוויון בשכר. אלו הרואים בהקטנת אי-שוויון יעד מדיניות מרכזי, מציינים כי אי-שוויון גדול במשק אינו מקובל על הציבור, והפער מביא אותו לתמוך ברגולציה גבוהה יותר ובמיסוי גבוה יותר. אי-שוויון גבוה בשכר מביא את הציבור להתנגד ליוזמות ממשלתיות פרו-עסקיות, וכל אלו יחד מפחיתים את התמריצים להשקיע במשק.

מתברר כי תיאוריה זו אכן מתממשת הלכה למעשה במציאות בישראל. זאת, כאשר הגידול באי-השוויון במשק הביא עימו גל רגולטורי עצום אשר כמותו לא נצפה שנים רבות, ובמקביל המילה טייקון הפכה למילת גנאי נוטפת שנאה.

קוטביות כה גדולה ברמת השכר במשק גורעת חלקים גדולים בציבור הישראלי מעוגת המשקיעים הפוטנציאלית במשק.

על שר האוצר החדש משה כחלון לקחת את הניתוח המלומד ועב-הכרס של ה-OECD, להקים צוות ייעודי שילמד את הנושא בפרספקטיבה גלובלית, ואחרי חשיבה מעמיקה לפרסם מפת-דרכים כלכלית להקטנת הפערים בחברה הישראלית לרמה המקובלת במדינות ה-OECD.

היעדים צריכים להיות ברורים וכמותיים, לדוגמה, הקטנת אי-השוויון מרמה של 15% לרמה של 9.6% תוך עשור, בצורה לינארית. למשק אסור להסתפק ביעדים איכותיים, כלומר, בסיסמאות לא כמיתות אשר "משכנעות את המשוכנעים" באשר לחשיבות הגברת השוויון.

הצלחתם של השר כחלון והממשלה בכלל להביא להקטנה משמעותית של אי-השוויון במשק תהווה תרומה עצומה למדינת ישראל.

הכותב הוא האסטרטג הראשי בקב' איילון