מה קרה ללימודי המדעים?

המשבר שחל בלימודי המתמטיקה בתיכונים ובאוניברסיטאות, שהציף לאחרונה את הכותרות בתקשורת, והמחסור החמור במהנדסים לתחומי היי-טק שונים, הם שני צדדים של אותו מטבע. תלמידים רבים "בורחים" מלימודי המתמטיקה, ובאין ברירה מסתפקים בבגרות של שלוש יחידות, שאין בהן די כדי להמשיך ללימודי הנדסה ומדעים גבוהים.

ישראל, שמתגאה בהיותה "אומת הסטארט-אפ", מתקשה לייצר היום את הדור הבא של חוקרים ומדענים, שימלאו את שורות המחקר המדעי והיישומי. שר החינוך החדש, נפתלי בנט, כינה את המשבר בלימודי המתמטיקה כ"איום אסטרטגי", ביטוי שמשקף את הדאגה בממשל מהשלכות הבעיה.

כדי להבין את עומק המשבר שאליו נקלענו, נדרשת ראייה היסטורית רחבה.

מתחילת פעילותה של התנועה הציונית הושם דגש על הקמת אקדמיה מצטיינת. מדענים מכל העולם שמגיעים לארץ מתפעלים מכך שעוד לפני שקמה המדינה, הוקמו כבר אוניברסיטה העברית בירושלים והטכניון בחיפה, מתוך ראייה ארוכת טווח. בראש התנועה הציונית עמד במשך שנים מדען, פרופ' חיים וייצמן; ומנהיגי התנועה ראו חשיבות בהישגים מדעיים ובחדשנות טכנולוגית, בהכירם בנחיתותה המספרית של המדינה.

בשנות ה-50 וה-60, מערכת החינוך הישראלית עמדה בחוד החנית של העשייה הציונית, והייתה מערכת מצטיינת, ששמה דגש על לימודי הנדסה ומדעים - מתמטיקה, פיזיקה וכימיה. מערכת זו הצמיחה כאן את מיטב המוחות ברמה עולמית, וזוכי פרסי נובל של השנים האחרונות הם תוצר של מערכת חינוך זו.

בעשורים הראשונים לקיום המדינה, הציבה הנהגתה, למרות משאביה המוגבלים, במוקד העשייה והיוקרה שתי מערכות: המערכת הצבאית והמערכת המדעית-טכנולוגית, תוך יצירת קשר הדוק בין שתיהן. כך שהטובים והמוכשרים בחברה "נשאבו" לקריירה צבאית ו/או טכנולוגית-מדעית.

אולם בעשורים האחרונים ניכר שינוי לרעה, כאשר גם הצבא וגם האקדמיה מאבדים בעיני הישראלים ממעמדם ומיוקרתם. הקריטריונים להצלחה אישית הידרדרו, וכיום הקריטריון העיקרי להצלחה הוא כסף, אשר מנתב אנשים באופן שונה מבעבר. לימודי המדעים איבדו מהסטטוס החברתי ומהיוקרה שלהם לטובת מקצועות "אוויר ואווירה" - משפטים, ראיית-חשבון, כלכלה ומנהל-עסקים.

מכאן, שאחת הדרכים להחזיר את לימודי המדעים למקומם הראוי היא שיקום והעלאת הסטטוס שלהם, כך שילדים ובני-נוער יראו את עצמם כמדענים של המחר וכמהנדסי הפיתוח הבאים.

אחת הבעיות החריפות בלימודי המדעים היא היעדרם של מורים בעלי שיעור קומה. הרמה האקדמית בבתי-הספר להוראה ובסמינרים למיניהם היא נמוכה; והדרך לרפורמה בהכשרת מורים מקצוענים היא ארוכה ומורכבת, כך שבינתיים יש לנקוט מהלכים עוקפים לשיפור המצב.

מה ניתן לעשות?

כעיקרון מנחה, יש לתעדף את לימודי המדעים לאורך כל שרשרת הייצור - מגן-הילדים ועד האקדמיה ועד בכלל. "גן ילדים" הוא לא סיסמה. מחקרים רבים מצביעים על כך שבגילאי שלוש-שש יכולת הקליטה של הילדים היא גבוהה בהרבה ממה שחשבנו, ושנים אלה מתבזבזות יותר על משחקים וטקסים. כלומר, כבר מגיל הגן ועד החטיבה העליונה על משרד החינוך להפעיל כלים ואמצעים לקידום לימודי המדעים, הן ביצירת סטטוס ויוקרה, והן בשינוי שיטות ההוראה והפיכתן למושכות יותר ומעניינות יותר, ופחות לימודים טכניים יבשים.

על מערכת החינוך לזהות את התלמידים המצטיינים ולהציע להם מסלולי קידום מיוחדים - ללא קשר לרמות הכנסה, השכלה ומגורי ההורים. מהלך זה צריך שיהיה מתואום ומחובר לצבא, כך שתלמידי מדעים יוכלו להמשיך במסלול דומה גם בצה"ל.

בכל הנוגע לאיכות ההוראה יש לקדם את התוכניות, שהוחל בהן, להסבת אנשי היי-טק להוראת מדעים. כל הצדדים לתוכנית זו ייצאו נשכרים ממנה. עובדי היי-טק שחצו את גיל 50, ומתקשים במציאת מקום עבודה, כשהם בשיא אונם ויכולתם, יוכלו למצוא אתגר וסיפוק במעבר למערכת החינוך. בד בבד, על ישראל לקדם הסבת עולים חדשים בתחומים קרובים ו/או משיקים להוראת המדעים. עולים רבים נחנו והתברכו בכישורים מתאימים לכך וכך יקל עליהם למצוא מקום עבודה.

מעל הכול, על הממשלה לתמרץ את לימודי המדעים באקדמיה. יש לייצר שכר-לימוד דיפרנציאלי, כך שלימודי המדעים ייהנו משכר-לימוד נמוך ואטרקטיבי יחסית ללימודים אחרים. אין הצדקה שהמדינה תסבסד לימודים אקדמיים במקצועות שאינם תורמים לכלכלה, באותה רמה שהיא מסבסדת לימודים חיוניים.

בנוסף, יש להגדיל את מערכות התגמול של המדענים לעתיד ואת המשאבים המוקצים למחקר יישומי. נזכיר, כי כללית מדען ישראלי צעיר מתחיל היום בנקודת פיגור של חמש-שש שנים מול עמיתו בחו"ל. זאת, בשל השירות הצבאי, מסעות בעולם אחרי הצבא, והכנה מקדימה ללימודים אוניברסיטאיים.

פיתוח לימודי המדעים עבור ישראל, שיתרונה היחסי נשען על ההון האנושי, הוא אינטרס לאומי מובהק. מה עוד שאין היום ביטחון שהמציאות שהביאה לפריחתה ולשגשוגה של תעשיית ההיי-טק תימשך גם בעתיד. אמנם, מנתוני מכון המחקר IMD - למחקר מצבי שוק של מדינות העולם - ישראל עדיין מובילה במספר פרמטרים חיוניים וחשובים לבניית ולקיום תשתיות לתעשיית טכנולוגית, אך לא לעולם חוסן. התשתית האנושית היא החשובה ביותר, וזו מחייבת טיפוח ופיתוח שיטתי לפני שנקלע לשוקת שבורה, ולאיבוד היתרון היחסי שלנו בעולם.

הכותבת היא מנהלת-שותפה בפירמת "לוצאטו את לוצאטו", חברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ויו"רית עמותת יחדיו