רואים לך

א. "אני כל-כך מהיר", אמר פעם מוחמד עלי, "שאתמול כיביתי את האור והספקתי להיות במיטה לפני שהחדר החשיך". מהיר היה עלי, אין חולק, אבל כל אחד מאיתנו הישראלים מהיר הימנו. ואם לא במקצה הספציפי של להגיע למיטה לפני שמחשיך החדר, הרי שבגיבוש דעה נחרצת בכל דבר ועניין יזדחל אפילו עלי הגדול - שלשונו לא הייתה איטית בהרבה מאגרופו הימני - אחרי הישראלי האחרון בשיירה, כשבלול עיוור. אם אפשר היה להפיק אנרגיה מנחרצות, לא היינו צריכים את כל הטרדה הזו עם הגז הטבעי, עוד סוגיה שבה לכל אחד יש דעה מוצקה מכל צוק. הרי כולנו גיאולוגים ומהנדסים, שבמקרה גם מבינים כל מה שיש להבין בסוגיות מיסוי ובשעות הפנאי שולחים ידינו בנבואה. אנשים יעדיפו להיגרר בשערות בית השחי שלהם לאורך כביש 6 מדרום לצפון ובחזרה מאשר לומר "לא יודע". איך אפשר שלא למות על זה, תגידו לי.

השבוע פרצה "מחאת המכנסונים". עוד לא הספקתי להבין מה קרה, ומסביבי כבר המה הסער והאצבעות המאשימות נשלפו מהנדנים: הגברים חרמנים! הבנות מיניות! התקשורת צבועה! שטיפת המוח של תעשיית הפרסום מזהמת את התודעה! איפה שר החינוך! הכול בגלל בר רפאלי!

כל הוודאות הזאת, אודה, מקשה עליי לגבש דעה. יותר מזה: היא גורמת לי לגבש דעה נגד דעות מגובשות. זה פשוט נורא משעמם. מה אעשה ואינני יודע: אני מבין את הבנות, הן צודקות, אבל אתם יודעים איך זה בנים, ובכלל, כאב לילדה שבעתיד תהיה נערה אני מודאג, על אף שכגבר אני לא יכול להתלונן בלי לחוש צבוע. אז אם אתם מחפשים טיעון מוחץ לכאן או לכאן, כדאי שתחפשו במקום אחר. כל מה שאני יכול לעשות עבורכם זה לספר על השבוע שלי, שכלל גם הוא מכנסונים וסוג של מחאה עצמית שלי כלפי עצמי.

ב. השבוע התחלתי ללמוד שחייה. למה? אינני יודע בדיוק. אני יכול לשחות, אבל בצורה חסרת חן באופן קיצוני - אני לא מאלה שחותכים את המים באלגנטיות, אני יותר מאלה שמתקדמים לאט מדי, משפריצים חזק מדי, קצת בולעים, קצת נחנקים ומעיניהם נשקף מבט חצי היסטרי וחצי נואש של יהודי בשנות הארבעים. הדבר אף פעם לא הפריע לי, אחרי הכול אני מפתח תקווה ואצלנו מי שרוצה להגיע ממקום למקום, פשוט לוקח אוטובוס, אבל חבר שלי הנורמלי - אני קורא לו ככה כי הוא לא נורמלי - החליט לגבש קבוצה ללימוד שחייה, וכיוון שאני לא יודע לומר לו לא, מצאתי את עצמי בתחילת השבוע פוסע במכנסיים קצרים על גדות בריכה.

אני לא אוהב מכנסיים קצרים. זה אולי נוח, אבל אני שונא את הרגליים שלי ומתבייש בהן. אין להן שום קשר לחיים שלי. הן כמו בן דוד שני נודניק מאמריקה עם בדיחות לא מצחיקות שבא לישראל לשבועיים, נדבק אליך ליציאה עם החברים ועושה פדיחות. לא אכפת לי מהן כשהן רחוקות, כלומר עטויות במכנסיים, אבל כשהן גלויות, אני מנסה להתעלם מהן, ללא הצלחה. מעבר לזה, אני שונא שינויים וכל פעילות פיזית חדשה היא בשבילי סוג של השפלה ומבוכה אינסופית. בנפשי עוד צרובה הפעם הראשונה והאחרונה שניסיתי לעלות על סקייטבורד.

אבל החיים, אתם יודעים, הם מלחמה בלתי פוסקת של אדם בעצמו. לפעמים אתה מפסיד, לפעמים אתה יוצא בתיקו. אם תנצח פעם או פעמיים, עשית מעל ומעבר. ואכן, כשנכנסתי למים, התגשמו כל תחזיותיי. הייתי הכי גרוע בקבוצה. בעיני עצמי נדמיתי כשק תפוחי אדמה שנזרק לשלולית בוץ. בלעתי את גאוותי וירקתי אותה.

אז איפה המחאה, אתם שואלים? בדיוק שם. ללכת נגד האגו, לקבל את המבוכה בהכנעה, לנשום לתוך הכאב, להתעלם מהנטייה (המקובלת? אינני יודע) לחשוב שכולם מסתכלים עליך וצוחקים ופשוט לשים פס.

 מחאת המכנסונים/ איור: תמיר שפר

ג. זו לא הפעם הראשונה שלי. לפני כשנה, כשהתאוששתי מהניתוח וחשתי פתאום חזק ובריא, החלטתי לעשות ספורט, פעילות הכרוכה בלצאת לבלות עם בן הדוד מאמריקה. לא זו אף זו, כשהגעתי לפארק ונתליתי על המתח כעטלף מעולף בלי להצליח להתרומם בעוד כולם מסביבי מרימים את עצמם בקלילות - חשתי את אותה מבוכה צורבת.

שוב נלחמתי, שוב יצאתי תיקו: אמנם בקטע הספורטיבי יש לי עוד הרבה לאן להתקדם, אבל מבחינה נפשית עשיתי צעד גדול; בהתחלה הייתי יוצא מהבית בלבוש מלא ומחליף במהירות לפני ואחרי האימון בתקווה נואלת שאולי הפכתי שקוף ואיש אינו מבחין בי. היום אני כבר מרגיש קצת יותר בנוח, יוצא מהבית בבגדים קצרים בטבעיות יחסית, מנופף לשלום כשאני פוגש מכר. לפעמים אני עוד בסרט שכל מי שסביבי צוחק עליי בלב, אולם ברוב הזמן אני אדיש לסביבתי ומקווה שזה הדדי. המודעות העצמית הזו היא ברכה והיא קללה, היא כתר על הראש והיא צלב על הכתף. את שניהם, הכתר והצלב, אני מנסה לנער מעליי. אחרי הכול, אני סתם בן אדם - ממש כמו כולם.

זה אולי יקרה לי גם במים, אבל אני בספק. יהודי מפתח תקווה לא אמור לשחות, מקסימום לטבול. המחשבה שיכול להיות שבקרוב אדע לשחות, מאיימת עליי.

ד. יכול להיות שהיא תפסיק לאיים, כמו מחשבה מאיימת אחרת שהפסיקה פתאום להפחיד והפכה לבת לוויה חביבה, אפילו סיבה לגאווה: התחושה שאתה, כלומר אני, הפכת להיות מה שתמיד חשבת שלעולם לא תהיה, שהפכת להיות כמו כולם.

הנה אני, גבר באמצע העשור החמישי לחייו, שפתאום מתחיל לעשות ספורט כמו גברים רבים אחרים. ועוד עם מאמן. זה נורא. כשהייתי צעיר יותר קצת זלזלתי בהם ובמה שנראה לי כמו ניסיון נואל, דבילי, להילחם בזמן. כשהם התחילו לרוץ מסביבי צחקתי להם בליבי והזמנתי עוד בירה. היום אני מזלזל בעצמי וצוחק לאידי, אך ברוח טובה של קבלה. זה מה יש, חביבי, אני אומר לעצמי ומצטט באוזניי את מילות החוכמה הנצחיות של ש. ארצי: כי אנחנו כמו כל אחד, הו!

אני עוד לא שם, אבל לא מן הנמנע שמתישהו בעתיד הנראה לעין אפילו אלבש בגדי ספורט נושמים, או חושבים, או חשים, או מדברים - בגדי הספורט של היום זה משהו-משהו, אומרים לי. בתחילת השבוע יעץ לי מישהו בבריכה שכדאי לי לרכוש בגד ים ספידו, משהו על זה שיהיה לי נוח יותר. הקאתי קצת בפה ונשבעתי לעצמי שלעולם לא, שאירה לעצמי בעורף ביום שבו זה יקרה לי. אבל מי כמוכם וכמוני יודע שמי יודע. הרי מה שהיה נראה לי מופרך לפני כמה חודשים, הוא היום שגרה. ובכלל, מי יכול לומר איזה מרחק גדול יותר: זה שבין ג'ינס למכנסיים קצרים או זה שבין מכנסיים קצרים לספידו?

ה. אין לקח לסיפור הזה. אני האחרון שאגיד למישהו לקבל את עצמו כמו שהוא, ולו רק מפני שאני האחרון שאקבל את עצמי כמו שאני. שכל אחד שיילחם את מלחמתו בעצמו. בהתמודדות הזו לא תעזור סולידריות. גם אם את ואתה ואני לומדים להכיר שאנחנו בדיוק כמו כולם, הרי שמול עצמו כל אחד ניצב לבדו. לפעמים מפסיד, לפעמים יוצא בתיקו. ניצחת פעם או פעמיים? עשית את שלך, חביבי.

הדבר שאתה בכל זאת יכול לעשות למענך זה לא לקחת את הדברים יותר מדי ברצינות. שום דבר לא בסלע. מבוכות שחשבת שהן נצחיות נעלמות, הרגלים קבועים יכולים להתחלף ודעות נחרצות נשחקות. הכול בסדר. ובכל מקרה, אף אחד לא שם לב אליך. כל אחד עסוק רק בעצמו, לכל אחד יש בן דוד נודניק מאמריקה עם בדיחות לא מצחיקות שעושה לו פדיחות משלו. אתה באמת חושב שלמישהו אכפת מהרגליים, או ממה שזה לא יהיה, שלך? לא. אנחנו כמו כל אחד, הו!

 דרור פויר