דיוקנו של משק בהידרדרות

נאומה של נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, בכנס "האגודה הישראלית לכלכלה" הוא ציון-דרך באופן שבו התחום הכלכלי מוצג לציבור. במדינה שבה כל דבר שאמור להתרחש בעוד שבועיים נחשב ל"מופשט" מדי, באה ראשת הבנק המרכזי ומשרטטת דיוקן של משק אשר עלול להידרדר בטווח הארוך. זאת, אם המשק והחברה בישראל לא יעברו שינויים מהותיים שיביאו להעלאת הפריון.

דבריה של ד"ר פלוג הובלטו מאוד בתקשורת בכל מה שקשור לתחום החינוך, ולצורך להקנות מיומנויות וכישורים לחרדים ולערבים, לבטל חסמים שמונעים את הצטרפותם לשוק העבודה, ולהביא לשיפור ממשי בחינוך לשתי קבוצות אלה. דברים אלה אכן בלטו בנאומה של פלוג, אך היא התייחסה גם לצורך בשיפור מהותי בהשקעה בתשתיות, לצורך שהממשלה תסייע בהטמעת טכנולוגיות חדשות במגזרי ייצור מסורתיים, ולחשיבות העליונה בחינוך מקצועי לצעירים המסיימים צבא.

אמנם הנושאים האלה חשובים למשק, אבל את דבריה של פלוג צריך לנתח לא רק על-פי מה שהיא אמרה, אלא גם על-פי מה שלא נכלל בנאומה. כי מעבר להצטרפות "חרדים וערבים" לעבודה, חייבים להסתכל על המאפיינים של שוק העבודה הישראלי. הפריון אינו רק תוצאה של יישום טכנולוגיה, קיום תשתיות ו/או תחרות. הפריון הוא גם תוצאה של המפגש בין מדיניות כלכלית, תנאי העסקה, ושאיפות של עובדים בכל מקום עבודה.

בשורה התחתונה, הגידול האיטי בתפוקה לשעה בישראל הוא תוצאה ישירה של מדיניות כלכלית אשר קידשה במשך שנים רבות מציאות של שכר נמוך, העסקה קבלנית ופוגענית, חוסר ביטחון תעסוקתי והשקעה אפסית בהכשרה מקצועית. במגזרים החלשים במשק הישראלי, ייעול והתייעלות נתפסו כאיום על-ידי שכירים רבים, כי משמעותם היא פיטורי עובדים שיידונו לאבטלה, בהיעדר של רשת ביטחון של הכשרה מקצועית ומקומות עבודה חלופיים; בה בשעה שהרווח הנובע מהייעול ילך, כולו או רובו, לכיסים של קבוצה מצומצמת של מנהלים ובעלים.

אמנם אין מחלוקת על הנגידה כאשר היא מדברת על הצורך לבטל חסמי כניסה של אזרחים ערבים וחרדים לשוק העבודה, ולהקנות להם מיומנויות. אך כאשר מדברים על פריון חשוב לזכור כי מאחורי המכונה, השולחן, והדלפק יש בני-אדם, וכדאי שהם יראו בייעול ברכה, ולא איום. למי שמאמין עדיין כי עבודה מאורגנת ושכר הגון הם "פגיעה בתחרות", ו/או "נסיגה בגמישות שוק העבודה" מוצע להסתכל לאחור, אל מה שקרה ועבר על העובדים בישראל מאז שנות ה-90.

בספטמבר 1991 יצאה לדרך "תוכנית החשיפה", אשר פתחה את המשק לתחרות מצד היבוא. שנתיים לאחר מכן, ב-93', הושקה "התוכנית הממשלתית לעידוד השקעות הון סיכון בטכנולוגיה-עילית". וכך, הייתה זו המדיניות הכלכלית אשר העצימה והעמיקה את החלוקה של המשק לשני מקטעים שונים: של התעשייה המסורתית, שהתקשתה להתחרות; ושל תעשייה מתקדמת, המבוססת על יצוא של ידע וחדשנות.

הבעיה הייתה, שכל זמן שהמקטע השני (היי-טק) שיגשג, הממשלה לא ראתה צורך להשקיע בשיפור תנאיהם המקצועיים של אלה אשר נותרו מאחור עם קריסת התעשיות המסורתיות. מה שנוצר בעקבות זאת, היא שכבה אנושית אשר נדונה להיות קורבן של העסקה קבלנית בענפי השירותים, ללא הגנה מקצועית וללא הכשרה מקצועית ראויות.

וכך, לא "היעדר תחרות" גרם למצב האומלל של הפריון בישראל, אלא היעדר של איגודי עובדים אשר יכלו לאלץ את הממשלה להשקיע באוכלוסייה אשר נמצאת מחוץ למקטע המתקדם. עובדים בישראל אינם עניים כי הפריון שלהם נמוך, אלא הפריון שלהם נמוך, כי הם עובדים עניים. הפריון שלהם נמוך כי לא הייתה קיימת מדיניות כלכלית וחברתית אשר הציגה בפניהם אפשרות להתקדם, ולהשתכר הרבה יותר.

הנגידה הייתה יכולה לשאול את עצמה, למשל, איך קורה שבישראל יש שיעור כה גבוה של מסיימי 12 שנות לימוד, ושל בעלי תואר אקדמי, ועדיין הפריון במשק נמצא בתחתית הטבלה של ה-OECD. חלק מהתשובה טמון בעובדה שעבור מעסיקים רבים, ובראשם הממשלה, בני-אדם אלה הם רק עובדי קבלן, שבהם לא צריך להשקיע משאבים גבוהים ולא צריך לקדם מקצועית וכלכלית.

הנגידה ציינה, ובצדק, כי הממשלה לא סייעה מספיק להכנסת טכנולוגיות למפעלים שלא יכלו להתחרות; וגם קוננה על כך שהמדיניות הממשלתית לא עשתה די למען הכשרות מקצועיות. אלא שתופעות אלה לא נבעו מ"שגיאות" או מראייה לקויה של המצב. הפריון בישראל נמוך, כי כספים שיכלו לממן תוכניות להשבחת החינוך בפריפריה העירונית והלאומית, הוענקו למספר מצומצם של חברות במקטע המועדף, במסגרת הטבות-מס מכוח "חוק עידוד השקעות הון".

הפריון נמוך כי סדרי העדיפויות של הממשלות - בהעברת תקציבים - לא אפשרו פיתוח מהיר של תשתיות, כי הכספים הלכו למקומות אחרים. הפריון נמוך, כי השירותים החברתיים הפכו להיות המממן העיקרי של תקציב הביטחון ותקציב ההתנחלויות. אלה לא שגיאות של ממשלות עם כוונות טובות, אלא תוצאה של מדיניות שבוצעה בעיניים פקוחות.