האצטדיונים מתפרקים, אין כסף, הליגה זקנה ולא מעניינת. ואז יובנטוס

1. לפני שבוע מלאו 30 שנים לאסון הייזל, הערב השחור בתולדות הכדורגל האירופי. ושוב מגיעה יובנטוס לגמר. באמצע שנות ה-80, לפני החיבוק מצד הבורגנות והאינטלקטואליזם, היו חלק גדול מהאוהדים מקורבים לחוליגנים, וכוחות הביטחון התייחסו לכל הקהל בהתאם. כמות המחדלים שהובילה לאסון ההוא מזעזעת. האצטדיון בבריסל לא היה במצב בטיחותי, המשטרה לא ידעה לנהל משברים, פקיד מושחת באופ"א מכר כרטיסים של יציע נייטרלי למשרד נסיעות איטלקי, מה שיצר מצב בו גדר פשוטה הפרידה בין אוהדים פרובוקטיביים משני המחנות. כל אלה הביאו ל-39 הרוגים ו-454 פצועים, רובם אוהדי יובה. ג'יאני אניילי, נשיא יובנטוס דאז, אמר: "מילדות חלמתי על הגביע הזה, עכשיו כשניצחנו במשחק אני לא רוצה אותו". כן, כדי למנוע אסון יותר גדול, שוחק אותו הגמר מול ליברפול - שהוכרע על-ידי פלאטיני בפנדל.

אותו ערב טראגי היה נקודת השבר שבין הכדורגל הישן וזה של היום - הנוח, הבטוח, הבידורי, וגם הממוסחר. זה היה סופם של יציעי העמידה בגביעי אירופה, סופה של השליטה האנגלית ביבשת, תחילת המעבר של החוליגנים החוצה מהאצטדיון. והקבוצה שמבטאת יותר מכולן את הגלובליזציה והכדורגל החדש, ברצלונה, פוגשת בשבת ביובנטוס.

2. כמו ב-1985, מגיעה יובנטוס כאנדרדוג מול הקבוצה הבכירה של הליגה הטובה בעולם. באותה שנה נראה היה שהכדורגל האיטלקי יוצא מהמשבר של סקנדל השחיתות שהתפוצץ באיטליה ב-1982. גם העונה יש מי שמצפה שההופעה בגמר של יובה תסמן את תחילת הפריחה המחודשת של הכדורגל האיטלקי הקורס. בחודש שעבר פירסמה ההתאחדות האיטלקית את הדוח השנתי, שנערך על-ידי החברות AREL ו-PwC, החוקר את מצב הכדורגל במדינה. התוצאות: לא טובות. הזהות המקומית לא קיימת כמעט: אחרי אנגליה וקפריסין, בסרייה A יש הכי הרבה זרים (54.1%), ושיעור שחקני הבית בליגה הוא הנמוך באירופה (8.4%). הליגה האיטלקית ממשיכה להיות אחת המבוגרות בכדורגל האירופי (גיל ממוצע 27.3). לפחות משמעות הכדורגל באיטליה לא השתנתה: למרות ירידה קלה בחמש שנים (8% פחות מועדונים, 3% פחות קבוצות, 0.8% פחות חברי אגודות) - עדיין יותר מרבע מהספורטאים של כל 45 התאחדויות הספורט באיטליה הם כדורגלנים, כשבגילאים 16-5 כל בן חמישי רשום באגודת כדורגל. איטליה השנייה באירופה במספר המאמנים המוסמכים, והשלישית במספר השופטים.

הכדורגל באיטליה ממשיך לגלגל הפסדים תפעוליים מדי עונה - 317 מיליון אירו בשנה האחרונה. ובסך הכל החובות של הכדורגל המקצועני במדינה עומדים על 3.7 מיליארד אירו, עלייה של 35% בחמש שנים. הגיל הממוצע של האצטדיונים האיטלקיים הוא 62 (למעט שלושה חדשים, כל היתר מתקופת מוסוליני...), הם לא אצטדיונים ייעודיים לכדורגל ואינם מצדיקים את עצמם כלכלית. לפחות אירוח גמרים אירופיים מכניס כסף: העיר טורינו הרוויחה עקב קיום גמר הליגה האירופית 17.6 מיליון אירו, מצא המחקר. חדשות טובות למילאנו, שם יתקיים גמר האלופות בשנה הבאה.

3. זה משחק מיוחד מאוד למספר שחקנים, ולא רק לבופון שטרם הניף עם יובנטוס גביע אירופי כלשהו. לצ'אבי, למשל, זה יהיה המשחק האחרון בבארסה לפני שיעבור לקטאר. אם ישחק, יהפוך לשיאן משחקים יחיד בליגת האלופות, עם 151 הופעות. יש לו 24 תארים בארון, וגם בגיל 35 אי אפשר לקחת ממנו את קריאת המשחק המופלאה. "הוא עושה המשחק הטוב בנמצא. זו תהיה הפרידה המושלמת ממנו", אמר אינייסטה במסיבת עיתונאים. "תביא לנו את ה-25!" היא הכותרת הראשית הבוקר בעיתון "ספורט" בברצלונה.

עבור לואיס סוארז המשחק מהווה זיקוק תמציתי של חייו, לא פחות. הנער שעלה מאשפתות באמצעות הכדורגל עשה זאת בעזרת אשתו סופיה ומשפחתה, שנאלצו להגר לברצלונה ב-2002 בלעדיו (אז עוד הייתה חברתו). ההצטיינות שלו שסייעה לו להגיע לאירופה, ולאחר מכן לבירה הקטאלונית - הייתה על מנת לשוב אליהם. "זו תמיד הייתה המוטיבציה שלו", הסביר למגזין SO FOOT עמיתו האורוגוואי, מתיאס קרדאסיו, "האהבה שלו אליה יכולה לגרום לו להזיז הרים".

סוארז הגיע אל האושר בברצלונה. אבל הוא חי על הכעס, כותב בן ליטלטון ב"ספורטס אילוסטרייטד". והשדים חוזרים לרדוף אותו, לפחות אחד מהם: ביובנטוס משחקים פטריס אברה, שסוארז הורשע בגלל שקילל אותו על בסיס גזעני, נקנס בסך 40 אלף ליש"ט והורחק בשל כך לשמונה משחקים ב-2011; למזלו (או שלא) - ג'ורג'יו קייליני, אותו נשך כזכור סוארז בשמינית גמר המונדיאל האחרון - לא ישחק בשבת בגלל פציעה. "לו אני אברה, הייתי דואג מאוד. המשחק מולו הוא מוטיבציה מיוחדת עבור סוארז, היכולת להרים לו את הגביע מול הפרצוף", מצטט ליטלטון את פאולו מונטרו, האורוגוואי לשעבר של יובנטוס. השאלה היא, האם יוכל לשלוט בעצמו ברגע השיא של חייו המקצועניים?

4. למרות כל ההבדלים, יש משהו משותף בסגנון המשחק של שתי הקבוצות. שני המאמנים לא זכו להערכה רבה עד אמצע העונה, אבל בשיטה של שניהם יש את אותו גורם, אותו חופש, שלוקח לקבוצות זמן להתרגל אליו ולהתחבר - אבל משהושג הוא נשק אולטימטיבי. אצל לואיס אנריקה זהו חופש פעולה של ההתקפה. להבדיל מקודמיו ובעיקר מגווארדיולה, הוא ויתר על הניסיון לכפות את הסגנון על שחקניו שאמורים לקבל בכל מצב את ההחלטה "הנכונה" לפי השיטה. "יש להם חופש פעולה, שאנו מכנים 'הולם'", הסביר אנריקה. "אם כולם נמצאים באותו אגף, אז אין לי עניין בחופש, אבל הם אינטיליגנטיים", הוא אומר על שלישיית ההתקפה האגדית שלו,שמשלבת את האנרכיה של סוארז, הפתאומיות של ניימאר והגאוניות של מסי - במהירות עוצרת נשימה.

במקביל, אלגרי פיתח ביובנטוס שיטת משחק צפופה, שעוברת לפי הצורך מ-4-4-2 (או 4-1-3-2) זהיר אך התקפי ל-5-3-2 או 3-5-2 שחונק את המשחק של היריב. בשני המשחקים מול ריאל בחצי הגמר, מרגע שהגיעה יובנטוס לתוצאה הרצויה (הובלה בבית, שער חוץ), הוציא אלגרי קשר והכניס את אנדראה ברזאגלי כבלם נוסף. עם שחקני אגף כאברה וליכטנשטיינר, וקו קדמי דינמי עם טבז, וידאל ומוראטה, יובנטוס עוקצנית במיוחד. לקישור המופלא, ובעיקר למאסטרו פירלו, יש חופש פעולה גדול, להעביר את כובד המשחק לפי ההתפתחויות במשחק. כך שולטת יובה במשחק ובכדור לפי הצורך, ומכתיבה ליריבה את הקצב.

ועוד משהו משותף: לאלגרי ולאנריקה יש כישרון להביא את קבוצתם לכושר המקסימלי ברגע הנכון. יובנטוס בקושי עלתה משלב הבתים במפעל, וברצלונה עוד הייתה במשבר בינואר. אבל כמו שצ'אבי אומר ב"קיקר": "המאמן הוביל אותנו נכון לאורך העונה, ועכשיו אנחנו בכושר לקטוף את הפירות". ואלגרי הודה בשבת האחרונה שמטרתו בשבועות האחרונים היא "לשמור על המתח אצל השחקנים". דבר שלמשל גווארדיולה נכשל בו כבר שנתיים רצופות בבאיירן.

למרות שיטות המשחק השונות ומה שמונח על הכף: במשחק שבו משתתפים כל כך הרבה מגדולי המשחק, אפשר לצפות להרבה רגעי גאונות ואפילו כמה רגעים קסומים. יובה, ששיחקה בגמר היסטורי ידוע לשמצה, יכולה להיות שותפה הפעם לגמר היסטורי לא פחות.