פלורנס אנד דה משין מוציאה אלבום נדיר, גרנדיוזי ומשכנע

הנה אלבום שכמותו לא שמענו כבר המון זמן: הוא לא רק מניף את הדגל שהסולנית וחבריה יתקעו בפסגת העולם לאחר שיכבשו אותה, הוא גם רציני ואמין באופנים שבהם כוונותיו ממומשות ויוצאות לפועל. הוא טעון בסוג אנרגיה שהיה נדמה כאילו איבד טריות מזמן, אבל האלבום השלישי של פלורנס וולש והמכונה שלה שופע, מתפקע, מתפוצץ ממנה.

בשנות ה-70 התחילו לכנות את זה "רוק אצטדיונים", ובמהלך שנות ה-80 להקת פוסט-פאנק קלטית, יו 2, הביאה את הנוסחה לשיאיה האמנותיים והמסחריים. יו 2 תשושים מאד באונם היצירתי מזה שנים. גם קולדפליי, שהגישו גירסה פופית, מרוככת ומתוקה יותר לרוק האצטדיונים, הורידו הילוך.

בשנות ה-90 להקות אנגליות מאוד שונות זו מזו, אואזיס, רדיוהד והפרודיג'י, עוררו אדוות בצד המערבי של האוקיינוס האטלנטי עם אנרגיות מסוגים אחרים, ובאלף הנוכחי אמריקה התאהבה בעיקר באמנים אנגלים סולנים: איימי וויינהאוס זצ"ל, אדל, ובשנה שעברה סאם סמית'.

"כמה גדול, כמה עצוב, כמה יפה", בתרגום חופשי, הוא המוצר שיחדיר סופית את פלורנס והמכונה שלה לצמרת המסחרית של הפופ העולמי. אלבום שהמילה "ענק" לכאורה אכן תפורה למידותיו, ושיריו בנויים לתלפיות, דורסניים, וננעצים בתודעה גם אצל מי שלא בהכרח נמנים עם אוהדי פלורנס אנד דה משין. האלבומים הקודמים של ההרכב כבר הפכו אותם לאחת הלהקות האהובות במולדתם והכירו אותם לשוק האמריקאי.

הפעם, כל החבילה השתדרגה. וולש, 28, שכרה את שירותי המפיק מרקוס דארבס, שעבד בעבר עם ביורק, ארקייד פייר, קולדפליי, וגם עם מאמפורד אנד סאנס, עוד להקה בריטית שפלשה לאמריקה ושהוציאה לאחרונה אלבום שלישי שלהבדיל מזה של פלורנס חלש אמנותית וכנראה נידון לכישלון יחסי.

וולש מספרת שדארבס המפיק אסר עליה להשתמש בדימויים על מים, מוות, ובריחה, אחרי שהאלבום הקודם היה עתיר בהם. אבל הם כן נכנסו לשיר הפותח והמוביל - Ship To Wreck. זה המנון אצטדיונים שמדבר על הנושאים הקלאסיים שהעסיקו כוכבי רוק שהפליגו מבריטניה מערבה אל כיבוש היבשת החדשה, מימי יו 2 וסימפל מיינדס והלאה: אהבה, כסף, ולמה בעצם טובים כל מסעי ההופעות האינסופיים האלה ומה אנחנו אוהבים ושונאים בהוליווד כבירת התרבות השוקעת של המערב.

הטקסטים בשני אלבומי הלהקה הקודמים נכתבו בהשראת מערכת היחסים הסוערת של וולש, בת לפרסומאי ולמרצה ללימודי הרנסנס שהתגרשו כשהיתה בת 13, עם העורך הספרותי סטיוארט המונד. השניים נפרדו סופית, והפעם השירים על מערכות יחסים מדברים בעיקר על קשר בלתי אפשרי, לא בריא, מזיק. על פרידות ואכזבות. כנראה שההפך בדיוק יקרה לוולש עם הקהל, לא פרידות אלא חיבורים חדשים. "אני אוהבת צלילים גדולים והוא טוב בצלילים גדולים", אמרה על מפיק האלבום. ויש קהל עצום שאוהב צלילים ברורים, בהירים ומלודרמטיים כאלו של רוק, ושכבר שנים לא קיבל את מבוקשו עד לאלבום הזה.

Various Storms & Saints הוא בלדת אצטדיונים מצטיינת בסוגה, ו"מלכת השלום" הוא שיר קצבי שיו 2 היו מתים לאחד כמוהו ב-15 השנים האחרונות. תורם חשוב לאסתטיקה פה הוא וויל גרגורי, חצי הצמד "גולדפראפ" שנשכר לעשות את עיבודי כלי הנשיפה כאן, שחלקם פשוט יפהפיים.

Long & Lost מדגים את אחד מצבעי ההגשה הקולית של וולש שמושפע מפולק אירי וממיסטיקה קלטית ועשוי להזכיר את אניה או ג'וליאנה רייגן. אבל במרבית השירים האחרים היא מנצלת את קולה הגדול למפגני דרמה ופאתוס של זמרת רוק הירואית נוסח הגיבורה שלה גרייס סליק שהנהיגה את "ג'פרסון איירפליין". Delilah כולל וירטואוזיות קולית שבדרך-כלל שכיחה אצל זמרות פופ עתירות מנעד ולא בלהקות רוק.

אבל באלבום השלישי שלה, פלורנס וולש לא רק תכבוש מיליוני מאזינים, היא גם כובשת לעצמה טריטוריה פרטית שלה: השילוב בין לחני פופ קליטים בנויים להפליא לבין מורשת להקות האצטדיונים שתובעת מהזמר לדגמן סערות של רגש, ייסורים ותהומות נפש. היא משלבת בין המסחריות והישירות של הפופ ליומרה הרוחנית של הרוק. מהבחינה הזו לפחות, כותרת האלבום, שלקוחה מאחד השירים הבולטים בו, לחלוטין הולמת.

למרות ש-70 הדקות של מהדורת הדה-לוקס שלו ממש אינן קולעות לטעמי הפרטי, קשה שלא להעריך, להתרשם, ולהתפעל מהאופן הכמעט מושלם שבו וולש ואנשיה מימשו והוציאו לפועל את הפנטזיות הגרנדיוזיות שלה. אסופת שירים משכנעת ויעילה מאוד, שמרכיבה את אחד האלבומים השלמים של השנים האחרונות.

* ציון: 9

האלכימיסט - "Israeli Salad": היפ-הופ עם מנחם בגין

דניאל אלן ממן הוא מפיק, מיקסר, די.ג'יי ויוצר שפעיל בהיפ-הופ האמריקאי כבר קרוב ל-25 שנה, בעיקר תחת הכינוי "The Alchemist". היום הוא חתום בלייבל של אמינם ומשמש כדי.ג'יי אצלו, ובעבר שיתף פעולה עם רבים וטובים כמו אקשן ברונסון, הפרודיג'י וקארנסי. ה

סלט הישראלי שלו נוצר אחרי שני ביקורי שורשים בישראל, ב-2011 ובשנה שעברה, שבהם ליקט תקליטים ישראליים קלאסיים. מהם יצר את רצף הקטעים הכליים הקצרים כאן, שהרוב המכריע של הקולות בחזיתם מדבר עברית.

אפשר לזהות את אריק איינשטיין זצ"ל ואת צביקה פיק, בועז שערבי, גלי עטרי, מתי כספי, דורי בן-זאב, עוזי פוקס, מירי אלוני וחברי להקת כוורת. אבל השיא המפתיע מגיע קצת לפני תום האלבום, כשנדגם לתוכו קטע מנאום של מנחם בגין המדבר בשבח המתנחלים והישיבה של עם ישראל לדורי דורות בשטחי יהודה ושומרון.

אגב, לעטיפת האבוקדו המוצלחת אחראי האמן שמתקרא "אונגה" מהקולקטיב היצירתי החיפאי Broken Fingaz.

מומלץ לשוחרי פופ ישראלי ישן והיפ-הופ, במפגן כה נדיר של שידוך בין השניים.

* ציון: 7

הכסף שמאחורי המוזיקה: הכלכלה של הסטרימינג

חברת אפל צפויה להשיק היום, בנוכחות כוכבים כמו פארל וויליאמס ודרייק, את שירות הסטרימינג שלה, שינסה להתחרות בחברת הסטרימינג המובילה באמריקה, ספוטיפיי. לא מזמן ניסה גם ג'יי.זי להתחרות עם שירות משלו, טיידאל, בינתיים ללא הצלחה.

לקראת הקרב הענק מול אפל, בסוף השבוע האחרון מייסד ויו"ר ספוטיפיי, דניאל אק השוודי, 32, נתן ראיון שער למגזין תעשיית המוזיקה האמריקאית הבילבורד, שהסתבר ממנו כי החברה מצהירה על 60 מיליון מנויים. רבע מהם משלמים 19 דולר בחודש על הזרמת מוזיקה חופשית, והרוב במסלול המכונה "פרימיום", "חינמיום", מקבלים מוזיקה נגישה ואינסופית בחינם תמורת חשיפה לפרסומות.

שווי החברה של ספוטיפיי מוערך בלא פחות מ-8 מיליארד דולר, אבל רוב האמנים מאד מתקוממים על התמלוגים הזעומים שהיא משלמת.

למרות שאק טוען כי רק בשנה שעברה שילמו 3 מיליארד דולר בזכויות יוצרים, זה כמובן סכום כללי לכל האמנים בעולם גם יחד. לכל השמעה ולכל אמן הסכום יוצא זעום, מה גם שעבור המוזיקה המתנגנת ב"פרימיום" ספוטיפיי משלמת כשביעית בסך-הכול מהסכום שהיא מעבירה על זכויות היוצרים במסלול המנויים המשולמים. ותמלוגי הסטרימינג ממילא נמוכים בהרבה מאלה המשולמים בתחנות הרדיו והטלוויזיה עבור השמעות אצלן.

מרבית הגורמים בתעשייה מניחים שהעתיד של המוזיקה המוקלטת תלוי בספקי הסטרימינג, אבל שיהיה צורך למצוא דרך לתגמל אמנים ביותר מאשר כמה סנטים בודדים להשמעה.