פריצת-דרך

הנאום של הנשיא ראובן ריבלין ב"כנס הרצליה" אתמול (א') צריך להיחשב לציון-דרך בחיים הציבוריים בישראל. הנתונים על המגמות הדמוגרפיות בחברה הישראלית שהציג הנשיא נגישים לכל אזרח, באמצעות הלשכה-המרכזית-לסטטיסטיקה, אך המשמעות שריבלין נתן להם היא שהופכת את הרצאתו למסמך בעל חשיבות עצומה. נשיא המדינה ביטל באחת את המושג "מיעוטים" בחברה הישראלית, וכלל, ללא בעיה, את האזרחים הערבים כאחד מארבעת השבטים החולקים את המרחב הפוליטי, הכלכלי, החברתי והתרבותי במדינה.

הנשיא הגדיל לעשות והכיר בעובדה שעבור מחצית מהאזרחים, הערבים והחרדים, האתוס הציוני, על גווניו והגדרותיו, אינו רלבנטי. מה שמשתמע מדברים אלה הוא, כי ההגדרה העצמית של הישראלים בעתיד תצטרך לעבור שינוי עמוק, ושיהיה צורך למצוא מרכיבים משותפים חדשים להוויה הישראלית, מרכיבים אשר ייתנו מענה להוויה של קבוצות שעד עתה הודרו מהגדרת הזהות הקולקטיבית בישראל.

דברים אלה של הנשיא יכולים להיחשב לפורצי-דרך לגבי האופן שבו הממסד הפוליטי במדינה מתייחס למושגים של שוויון בין אזרחים. ריבלין אינו רק חלק מאותו ממסד, מתוקף תפקידו הוא נחשב למגלם הגדרת הישראליות ומופקד על שמירתה. חשיבות הדברים היא בעובדה שהם מחייבים את מה שהיה פעם רוב לשנות את התייחסותו לערבים ולחרדים. אבל באותה נשימה הם מחייבים גם את הערבים והחרדים לאמץ גישה של השתתפות פעילה בחברה ובכלכלה.

אם להביא את דבריו של ריבלין למסקנות המתחייבות הרי שהמטלה היא כפולה. מצד אחד, על הממסד הישראלי להסיר מחסומים שנבנו פה במשך עשרות שנים כדי למנוע את כניסתם של "מיעוטים" למוקדי כוח. ובעברית פשוטה, ההפליה נגד ערבים בשוק עבודה צריכה להיפסק, והם צריכים להיות חלק טבעי בכל ממשלה ובכל קואליציה בישראל. מצד שני, כל קבוצה ושבט צריכים להסיר את המחסומים העצמיים שנבנו באותה תקופה כדי לשמר את הבידול מקבוצות אחרות.

חשיבות הדברים האלה גדולה מאוד כאשר הם באים מפי הנשיא. ואף-על-פי-כן, יש צורך לשאול - עד כמה ניתן לקיים זהות קולקטיבית של ישות שהיא בעצם מעין פדרציה של זהויות-משנה. עצם העיקרון של השתתפות בחיי החברה והכלכלה כשווים, יש בו כדי לשלול למעשה את היכולת של כל קבוצה לקיים את הגבולות המבדילים אותה מקבוצות אחרות.

אם ניקח את הקבוצה החרדית כדוגמה, הרי שאפילו בתנאים של השתתפות מוגבלת, ישנה שחיקה מתמדת של מחסומים, והגיוון בתוך הקבוצה עצמה הולך ומתעצם. מצד שני, הזיקה של חרדים כבודדים לחברה הישראלית הולכת ומתעצמת.

בסופו של דבר, צריך להכיר בכך כי לא ניתן לקיים חברה המבוססת על "שוויון שבטי"; או על פדרציה של שבטים. השוויון מחייב את הריסת הגבולות, וקיום המרחב הציבורי בישראל על יסוד של שווין בין בני-אדם, כאזרחים בעלי זכויות במדינה משותפת לכולם.

ריבלין נמנע מלציין את הקבוצה החמישית, זאת שנעדרת מכל דיון על החברה הישראלית, גם אם השפעתה רבה על המתרחש ביום-יום שלה. מדובר בפלסטינים תושבי הגדה המערבית. אם הממשלה הישראלית, והימין בישראל, טוענים לריבונות ישראלית על הגדה המערבית, אזי הטיעונים של הנשיא חלים גם על האוכלוסייה הזאת, והפלסטינים צריכים להיחשב לחלק אינטגרלי של ישות פוליטית אחת בין הים לירדן. לעומת זאת, אם תקום מדינה פלסטינית בעתיד הקרוב, הרי שנחזור לאותן ארבע קבוצות שעליהן דיבר הנשיא.

אך גם כאשר משמיעים ביקורות אלה על נאום הנשיא, צריך לשוב ולהדגיש עד כמה היו דבריו בעלי ערך. לא כל יום משמיע נשיא המדינה נאום אשר משמעותו כה ברורה - ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה.