טעות סופר

"20% הנחה! ע-ש-ר-י-ם אחוז הנחה!" חוזר, שב, מתעקש ומתאמץ הפרסום בימים אלה של שבוע הספר. מה שאמור להיות, כבהרבה שנים קודמות, חגיגת קוראים גדולה, שגם מועילה לחשבונות הבנק ולפרנסה של סופרים, מו"לים ומוכרים, צנח בכמה הילוכים.

עם-הספר כועס על המחירים שנכפו ב"חוק הספרים" המטופש. חוק שאין בו שום דבר וקשר ל"כבוד הספרות העברית", כמו שטוענים בצדקנות ובטהרנות, שאריות תומכי החוק.

פעמיים הייתי בצד הקונים של דלפקי כיכר רבין בתל-אביב. עוד פעם צפיתי. הקהל בא בשעות מסוימות, יש מידה של דוחק, בעיקר במופעים, בהקראת הסיפורים ובהצגות הילדים, אבל נראה שהרבה פחות עסקאות לרכישת ספרים מבוצעות (דיווחים מדויקים יותר יגיעו יותר מאוחר).

"20% הנחה על ספרים חדשים" - כי זו מגבלת החוק - לא באמת מפתים. גם "3 ספרים ב-99 שקל", כמבצע מיוחד לשבוע הספר, לספרים ותיקים במיוחד שנבחרו במשורה על-ידי המוכרים - הם לעג לרוכש. מה שמחזיר בגעגועים לשנים שבהן מילאנו את הבית בספרים חדשים, ימי ה"4 ב-100", לפעמים "3 ב-100".

קנינו לעצמנו, לבן, לבת, לחברות ולחברים, ספרים ידועים, הרבה ספרים של סופרים חדשים שזה מקרוב הצטרפו לכותבים, וגם הרבה ספרי ילדים. ספרים לחשוב, ספרים להתענג, ספרי ידע, מתח, ופנטזיה, שעברו בשמחה מיד ליד; ומי יודע איפה הם היום, או שנשמרו כ"כתבי קודש" על המדפים.

ואז התחילו כמה אינטרסנטים ללחוץ, להעליב שרים ולהתנשא מעליהם. הממשלה החליטה להתערב. המציאה את חוק הספרים - ואני, אנחנו, הפסקנו לקנות בהתלהבות.

האמת היא שמעט דברים טובים קורים כשממשלה מתערבת בענייני הפרט, ולא חייבים להיות אנרכיסטים כדי להבין זאת. שכן מרגע שפקידים, פוליטיקאים ומשפטנים מתיישבים, הם מתחילים לנסח חוקים ותקנות, עם המצאות לא יעילות ועם התחכמויות ביורוקרטיות, שתמיד ישאירו את הכוח בידיהם.

קוראים לזה בשם מפוצץ, מתנשא ושקרי: "החוק להגנה על הספרות והסופרים בישראל". הוא נכנס לתוקף לפני קצת יותר משנה (בפברואר 2014). החוק מחייב לשמור על מחיר קבוע לספר מקור או תרגום, במשך השנה וחצי הראשונות להוצאתו, וגם מבטיח, או אמור להבטיח, תמלוגים נאותים לסופרים. נאותים זה 8% מהמחיר הקטלוגי.

אבל מה קרה מאז? חודשים נשארו החנויות ריקות. אחר-כך התחילו אנשים להיכנס אליהן, להסתכל בעיקר. חלקם היו מעלעלים בניירות. בדקו מחיר. נדו בראש. וזהו. חנויות הספרים השתלבו במרחב, והפכו לחנויות פנאי עם שוקולד, פנקסים, מטריות ועטים באדום וכחול.

אמנם אט-אט חזרו לקנות, אבל מספר הספרים שנרכשו ב-2014 היה נמוך בהרבה מהשנה הקודמת, וזה כולל את סך מכירות הספרים, ולא את החדשים שפעם נקטפו ונחטפו כמו פירות טריים וטעימים.

מי שחטף את המכה הכי קשה הם כותבים חדשים, לא מוכרים, שמכירות הספרים שלהם צנחו דרמטית. המעטים שהוצאות הספרים פתחו להם דלת, ושהצליחו למכור משהו, הם כותבות וכותבים שחדרו למוספי העיתונות, עם סיפורי דרמות אישיות וסוג של רכילות, נכונה פחות או יותר, שבלית-ברירה הולכת ונהיית קיצונית והזויה יותר ויותר.

עוד בעיה גדולה היא הצניחה ברכישת ספרים לילדים. כמה ספרים כבר אפשר לקנות כאשר המחיר הוא 60-70 ויותר שקל לספר? הפתרון: קונים ספרים אלקטרוניים. זה אכן מתקדם ומודרני, אבל הרי ההורים כל היום צועקים: "ילדים, די לשבת עם המחשב והאייפד, זה לא בריא לעיניים, לגוף, לריכוז"; אז הנה עכשיו שלחנו אותם, אנחנו, לשבת לבדם עם הספר האלקטרוני. כי זה יותר משתלם כספית.

מי כן הרוויח מכל העניין? פלוס-מינוס 10 סופרים מוכרים, ידועים, מוסדות ספרות ישראלית, שנעלבו לראות עצמם ב"4 ב-100". רק שבמציאות הפרנסה - גם הם נפגעו. הם אמנם מוכרים במחיר גבוה יותר (מה שיכלו לעשות כתנאי אישי להוצאות הספרים גם קודם) - אבל בכמות הרבה יותר קטנה.

וכך, ספר של "אייקון ספרותי" שמכר פעם 100 אלף עותקים בכמה חודשים - מוכר עכשיו רק 25 אלף. וזה במקרה הטוב. קוראיהם הנאמנים נרשמו לספריות, או מחליפים ביניהם ספרים.

אז מה לעשות? - להודות בטיפשות, ולבטל את החוק. עכשיו, לפני שיעברו 3 שנות הניסיון שלו.