השאלה האריתריאית

כשאנחנו מדברים על "השאלה האריתריאית", אנחנו מתכוונים בדרך כלל, או בעצם תמיד, לשאלה פנימית מאוד, דרום תל אביבית מאוד, זו שהזכירה פעם נגע סרטני לשרת התרבות והספורט.

אבל השאלה האריתריאית אינה נוגעת לבניית מכלאות בנגב בשביל מסתננים, המעמידים פנים שהם פליטים. היא נוגעת בראש ובראשונה למדינה מפלצתית בדרום ים סוף, שהפכה למכלאה ענקית בשביל תושביה, ומנוהלת בידי רודן מנוול, פרנואיד מרושע, ציניקן ושקרן. עד כאן הניואנסים ולשון ההמעטה, מכאן ואילך נקרא לילד בשמו.

פרצופה האמיתי של אריתריאה ידוע זה שנים, אבל השבוע קיבלנו אישור דרמטי מנציב זכויות האדם של האו"ם (לא, הנציב אינו עוסק רק בישראל). חודש אחר חודש, כותב הנציב, 5,000 אריתריאים מקבלים עליהם אין-סוף סכנות כדי להיחלץ מארצם. הם הקורבנות של "פשעים נגד האנושות", שמעוללת להם ממשלתם.

דוח של 500 עמודים מונה את חטאיה של ממשלת אריתריאה. זה משטר של טרור, המיוסד על הפחדה שיטתית, על חטיפות ועל היעלמויות, על עינויים ועל התעללויות. "רק לעתים רחוקות מזדמנות לנו הפרות של זכויות האדם בהיקף הזה ובשיעור הזה", כותבים מחברי הדוח.

בין כל הזרים החוצים את הים התיכון בניסיון נואש להגיע אל חופי אירופה, האריתריאים הם הקבוצה השנייה בגודלה. רק הסורים רבים מהם. כיוצא בזה, גדול חלקם של האריתריאים בין ה-2,000 שטבעו בחצי השנה האחרונה.

בין הטרגי לגרוטסקי

מכל האימים שמהלך המשטר על נתיניו, אולי הנורא ביותר הוא השירות הצבאי הכפוי, בלי תאריך סיום. זה משטר שנולד במלחמת עצמאות ארוכה וקשה, ולא רצה, או לא יכול, להיחלץ ממצב הדעת הצבאי. הרודן, איזייאס אפוורקי (Afwerki), הפך את ארצו למדינת קסרקטין. הוא מושל בה ביד חזקה מיומה הראשון, לפני 22 שנה. התוצאה נעה בין הטרגי לגרוטסקי. אריתריאה היא קריקטורה גסה של עצמאות אפריקה, המזרח התיכון והעולם השלישי.

זה כמובן מצער מאוד, אבל מכאיב במיוחד למי שהאמינו בצדקת עניינה. האריתריאים לחמו 30 שנה על עצמאותם נגד אתיופיה. זו האחרונה חטפה אותם, סיפחה אותם ובלעה אותם נגד החוק הבין לאומי. הדיכוי והניצול עברו בירושה מן הקיסר הפיאודלי היילה סלאסי אל יורשיו המרקסיסטים-לניניסטיים. עד אמצע שנות ה-70, רכסי אריתריאה שירתו את צורכי הביון של ארה"ב; מאותו זמן ואילך, ב-15 השנה הבאות, הם שירתו את צורכי הביון של ברית המועצות. בעל כורחה, אריתריאה הייתה כלי על לוח שחמט הרבה יותר גדול ממידותיה.

ישראל בחרה אז את בעלי בריתה ללא היסוס. היא תמכה בקיסר, הלוא הוא גור אריה יהודה, צאצא ישיר של המלך שלמה ושל מלכת שבא, או משהו כזה; והיא תמכה ברודן המרושע שהחליף אותו (הם תמיד רודנים, הם תמיד מרושעים), מנגיסטו היילה מריאם.

ישראל נהגה להכחיש שהיא תומכת, אבל איש לא האמין לה. משה דיין, בהיותו שר החוץ של מנחם בגין, הודה בזה בגלוי, ב-1978, בראיון עיתונאי. ב-1990 הוזמנתי לתדרוך בפנטגון לשמוע על היקף הסיוע הישראלי למשטר, שארה"ב לא רצתה ביקרו. מתדרכיי המטירו עליי אוסף של פרטים, כולל מיקומם של "200 יועצים צבאיים". הידיעה, והמפה, הופיעו אז בעמוד הראשון של "הארץ". ישראל הכחישה.

שלמותה הטריטוריאלית של אתיופיה הייתה מרכיב הכרחי בכל משוואה אסטרטגית ישראלית. אריתריאה עצמאית עמדה לסכן את השיט הישראלי בים סוף.

משטר מנגיסטו נפל לבסוף, אריתריאה הכריזה עצמאות, וישראל קשרה איתה קשרים דיפלומטיים במהירות מסחררת. מאז לא חדלו לטפטף ידיעות על שיתוף פעולה צבאי הדוק ועל בסיסי צבא ישראליים.

חובבי קונספירציות באינטרנט דובר הערבית נוהגים לספר על עסקות נשק ענקיות (ופנטסטיות), שנועדו להעניק לישראל מפתח לתעלת סואץ ולמי הנילוס.

אינטרס אנושי ואינטרס עצמי

הרי לכם דילמה קלאסית: האינטרס העצמי נגד האינטרס האנושי. האם ישראל צריכה להתעניין בגורלם של שישה מיליון אריתריאים, גם כאשר היא מפיקה תועלת מן המשחק האסטרטגי הציני של רודנם (הוא מפלרטט עם ישראל ועם איראן ועם אל קאעידה בסומליה ועם ארה"ב ועם מי לא, חוץ מאתיופיה שנואת נפשו)?

אנחנו יודעים את התשובה ממקרים קודמים. ישראל, תחת כל ממשלותיה, אהבה להטיף מוסר לזרים, המעדיפים את האינטרסים העצמיים שלהם על פני זכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון. זה לא הפריע לישראל להאריך את תוחלת החיים של האפרטהייד בדרום אפריקה, או לחבור למנגיסטו, או לחמש רודנים צבאיים באמריקה הלטינית.

אבל כאן, האינטרס האנושי הוא גם אינטרס עצמי. אם ישראל רוצה להפסיק את תנועת האריתריאים אל גבולה, היא צריכה להתעניין בנסיבות מנוסתם. דוח האו"ם מראה חד-משמעית, שהם אינם סתם מהגרים כלכליים אופורטוניסטיים. הם שחורים, מה לעשות, המתדפקים על שעריה של ארץ אלי-ישי הלבנה, מפני שמישהו חטף להם את בית אבא.

הרעיון שישראל תנקוט יוזמה בין-לאומית בעניין אנושי כללי הוא כמעט מופרך. אמינותה של ישראל בשוק הדיפלומטי כה נמוכה עד שמי בכלל יטה אוזן לתלונותיה על הפרת זכויות אדם באפריקה. אבל אולי הגיע הזמן להיות קצת יותר פרואקטיביים, קצת יותר יצירתיים, קצת יותר נועזים.

בשנות ה-80, אריתריאים התלוננו שפצצות מצרר מתוצרת ישראל צונחות על ראשיהם ממטוסים אתיופיים. מה טוב היה אילו הזיכרון הזה היה מתאזן בקצת מעשים טובים, במיוחד כאשר הם יוכלו להקל על צפיפות האוכלוסים בדרום תל אביב.