הישג נוסף למדינה בבוררות מול כיל ומפעלי ים המלח

הישג נוסף למדינה בבוררות מול כיל ומפעלי ים המלח (מי"ה). בפסק בוררות משלים, שניתן אתמול (ד') על-ידי שופטת העליון בדימוס טובה שטרסברג-כהן ועורכי הדין אלכס הרטמן ורם כספי, התקבלו רוב טענות המדינה באשר לאופן חישוב התמלוגים שכיל צריכה לשלם עבור שימוש העבר במינרלים שהיא מפיקה בים המלח ובאתרים אחרים שהינם משאבי טבע של המדינה.

פסק הבוררות המרכזי בסוגיית התמלוגים ניתן ב-19 במאי 2014, ובמסגרתו נקבע כי כיל חבה בתשלום התמלוגים. לאחר פסק הבוררות הגיע שלב מתן החשבונות, שבו פירטו הצדדים באסמכתאות את הסכום שהמדינה צריכה לקבל מכיל, לטענתן, לאור החבות שנקבעה.

כיל ערכה חישוב וטענה כי למדינה מגיעים 90 מיליון דולר כתמלוגים משנת 2000 ועד למועד התשלום - דצמבר 2014. אלא שלדעת המדינה, החישוב לא שיקף את מה שנקבע בפסק הבוררות, והבוררים נדרשו לפסוק בנוגע למספר מחלוקות שנפלו בין הצדדים בנוגע לאופן החישוב.

"בפתח דבריי אעיר כי לאחר מתן הפסק החלקי ולקראת תחילת הדיון בשלב השני של הבוררות, הוחלף ייצוגה של כי"ל בעורכי דין שלא ניהלו את השלב הראשון (עו"ד רון ברקמן החליף את עו"ד עדי קפלן, ח"מ). לשיטתי, חלק מטענותיהם בשלב השני מתייחסות לסוגיות שעניינן בשאלת החבות והיו צריכות להידון ונדונו והוכרעו בפועל בשלב הראשון", כתבה השופטת שטרסברג-כהן בפסק המשלים.

לדבריה, לפיכך, "בשלב זה לא ניתן לפתוח מחדש את שאלת החבות על תשלום התמלוגים, הן על מוצרי יסוד והן על מוצרי המשך".

להלן הנושאים שהיו שנויים במחלוקת וההכרעה בהם:

חישוב על מוצרי המשך של כיל, כאשר החומר מים המלח הוא זעום: כיל טענה כי כאשר רק אחוזים בודדים מחומרי הגלם המצויים במוצר ההמשך שהיא מוכרת מופקים מים המלח, אזי היא לא צריך לשלם תמלוגים בגינם. הבוררים דחו את טענתה וקיבלו את טענת המדינה כי על כיל לשלם תמלוגים על כלל מוצרי ההמשך, ללא קשר לשיעור חומר הגלם מהמוצר המופקים מים המלח.

טענה נוספת של כיל שנדחתה בפסק המשלים הייתה כי עליה לשלם תמלוגים על מוצרי חברות-הבת בהתאם לשיעור האחזקות בחברה-הבת. הטענה נדחתה בפסק הבוררות המשלים, ונקבע כי על כיל לשלם את מלוא התמלוגים, ללא קשר להיקף האחזקות.

"משמתקיימת שליטה של כיל בחברות הקונצרן, מחויבת מי"ה לשאת במלוא סכום התמלוגים, לא קשר למבנה אחזקותיה בהון המניות בחברות הקונצרן", נקבע בפסק הבוררות.

עוד טענה כיל כי יש להפחית מהתמלוגים הוצאות אנרגיה, הוצאות על טיפול בחומרי גלם ואחסון של חומרי גלם. גם טענה זו נדחתה ברוב קולות של עו"ד אלכס הרטמן והשופטת בדימוס טובה שטרסברג-כהן, שקבעו כי ההוצאות הללו אינן מותרות בניכוי.

טענה נוספת שהעלתה כיל נגעה לסדר החישוב בעניין ההפחתות מהסכום שצריך לשלם עליו תמלוגים. גם טענה זו נדחתה על-ידי הבוררים.

בסוגייה אחת שהייתה במחלוקת התקבלה עמדת כיל: הבוררים קיבלו את טענת החברה כי כאשר היא עורכת העברה של חומר גלם מישראל לסין, והייצור נעשה בסין, אזי היא רשאית להתחשב בערך ההובלה בחישוב התמלוגים ולהפחית את הוצאות ההובלה מהתמלוגים.

עוד נקבע בפסק המשלים כי בהמשך ישלימו הצדדים טיעונים באשר לריבית ולהצמדה של תשלומי התמלוגים. זאת, הואיל וגם נושא זה עודנו שנוי במחלוקת בין הצדדים.

לפי הערכת המדינה, לאור פסק הבוררות המשלים תצטרך כיל לשלם תמלוגים בגין עבר בסך כפול מזה שהתכוונה לשלם לאור החישובים שערכה לאחר פסק הבוררות העיקרי. כלומר, כ-180 מיליון דולר.

יצוין כי כל הקביעות בפסקי הבוררות יחולו גם בעתיד, ולכן מדובר בהחלטה משמעותית ביותר.

המדינה מיוצגת בידי עו"ד גיל אוריון. מי"ה מיוצגת כאמור בידי רון ברקמן.

2.5 מיליארד שקל עד שנת 2030

ב-19 במאי 2014, בתום השלב הראשון של הליך הבוררות שנערך בין כיל לבין המדינה, קבעו הבוררים כי כיל אחראית לשלם למדינה תמלוגים עבור שימוש העבר במינרלים שהיא מפיקה בים המלח ובאתרים אחרים שהינם משאבי טבע של המדינה.

ההחלטה נקבעה ברוב דעות של הבוררים, שופטת העליון בדימוס טובה שטרסברג-כהן ועו"ד אלקס הרטמן ממשרד ש. הורביץ. בדעת מיעוט היה עו"ד רם כספי, שצידד בעמדת כיל.

להערכת מומחים משפטיים, לאור ההחלטה ממאי 2014 תצטרך כיל לשלם למדינה עוד כ-2.5 מיליארד שקל עד שנת 2030 - מועד תום תקופת הזיכיון.

"על מפעלי ים המלח לשלם למדינה תמלוגים ממכירת מוצרי יסוד... ועל מוצרי המשך המיוצרים על-ידי חברות הקונצרן שמפעליהן ממוקמים הן באזור ים המלח ובסביבתו והן מחוצה לו", נכתב בפסק הבוררות.

עוד נקבע כי גובה התמלוגים ייקבע על-פי תנאי הזיכיון שקיבלה כיל מהמדינה, ולא על-פי מחירי העברה פנימיים שנקבעו בין חברות הקונצרן, כפי שמפעלי ים המלח נהגה לעשות בפועל.

המדינה דרשה שכיל תשלם לה תמלוגים בסך של 291 מיליון דולר משנת 2000 ועד למועד הגשת התביעה - מארס 2011. חלק ניכר מהתביעה התייחס למוצרים שהחברה הפיקה ברמת-חובב ומבוססים על ברום.

המדינה טענה כי מדובר במוצרים שחייבים בתשלום תמלוגים שכיל השתמטה מהם במשך שנים, אף שבכיריה ידעו על כך ואף הביעו את חששם מתביעה כזאת, במסגרת דיונים שהתקיימו בעבר בדירקטוריון החברה.

בכיל טענו מנגד כי המדינה בעצמה פטרה אותם בעבר מתשלום תמלוגים על מוצרי המשך, עת היא הפריטה את החברה ומכרה אותה למיליארדר שאול אייזנברג.

עוד טענה כיל במסגרת הבוררות כי אם המדינה הייתה מחייבת את החברה בשעתו לשלם לה תמלוגים על מוצרים שיוצרו מחוץ לסדום - הרי שערך החברה היה יורד בעת מכירתה, וכך הייתה מפחיתה את הרווח שלה ממכירתה.

המחלוקת בין המדינה לבין מפעלי ים המלח (מי"ה) התמקדה בשאלה האם על מי"ה לשלם תמלוגים למדינה על מוצרי המשך המיוצרים על-ידי חברות הקונצרן שמפעליהן ממוקמים מחוץ לאזור ים המלח.

המדינה גרסה כי מכוח עובדת החברות חלק מקונצרן המהווה גוף כלכלי אחד, חלה על מי"ה חובה לשלם תמלוגים על מוצרי המשך שהן מייצרות, וכי מיקומם הגיאוגרפי של מפעלי חברות הקונצרן אינו מעלה ואינו מוריד לעניין חובת תשלום התמלוגים (התפיסה הקונצרנית).

מי"ה טענה מנגד כי היא חבה בתשלום תמלוגים על מוצרי המשך המיוצרים במפעלי חברות הקונצרן רק עם אלה ממוקמים באזור ים המלח (התפיסה הגיאוגרפית). לאחר שערכו איזון בין האינטרסים של מי"ה לבין האינטרס הציבורי, קיבלו שטרסברג-כהן והרטמן את עמדת המדינה.

"השכל הישר, ההיגיון המשפטי, ההיגיון הכלכלי, כמו גם תכלית הזיכיון, אינם מתיישבים עם מצב שבו אם מפעל תרכובות של הקונצרן ממוקם באזור ים המלח תשלם מי"ה תמלוגים על מוצריו, ואילו אם הוא ממוקם מטרים ספורים או מרחק אחר מחוץ לאזור - תהיה מי"ה פטורה מתשלום תמלוגים", כתבה שטרסברג-כהן. "המצב העובדתי הוא שמפעלי ים המלח וברום ים המלח הוציאו את רוב הייצור של תרכובות (מוצרי המשך) אל מחוץ לאזור ים המלח, ובאופן זה הודרה המדינה מחלק נכבד מהכנסותיה ממשאבי טבע המופקים מים המלח והמיוצרים מהם".

לדבריה, "בתפיסה הגיאוגרפית שמציגה מי"ה יש כדי לעוות את האיזון העדין בין האינטרס שלה לבין האינטרס הציבורי".