"לסופר ג'ורג' סימנון הייתה אמפתיה כלפי הפושעים שלו"

בשנת 1999 יצא הסופר דרור משעני, אז בן 24, ללמוד את השפה הצרפתית בפריז. מה הופתע בוגר התואר לספרות עברית על המלצת הקריאה שקיבל ממורתו שם, בארץ שבה חיו כמה מהמאורות הגדולים של אמנות הכתיבה.

"כילד גיליתי את ז'ורז' סימנון אבל בשלב מסוים עזבתי אותו, יחד עם שאר ספרי הבלשים, של שרלוק הולמס (שכתב ארתור קונאן דויל י.מ), ואגאתה כריסטי, כי לא היו הרבה כאלה בעברית", משחזר משעני. "שנים מאוחר יותר, כשנסעתי ללימודי צרפתית, המורה ראתה שאני משתוקק להתקדם יותר מהר ואמרה לי להתחיל לקרוא קלאסיקות, בעזרת מילון. מיד היא נקבה בשתי המלצות שענו להגדרה הזו - 'הזר' של אלבר קאמי, שכתוב בשפה פשוטה, והרומאנים של המפקח מגרה, שכתב סימנון.

"עוד לפני שהגעתי לקריאה, משהו הימם אותי - איך אפשר להתייחס לרומן בלשי כקלאסיקה ועוד בספרות הצרפתית, שלא חסרים שם סופרים גדולים. והנה היא מתייחסת כך לרומן בלשי, ועוד בנשימה אחת עם קאמי. קניתי את ספרי מגרה אחד אחרי השני ודרכם למדתי צרפתית וגם חזרתי לרומן הבלשי והתאהבתי בו מחדש. בדיעבד, אחרי שנים רבות, כשקראתי עוד הרבה סופרים אחרים, הבנתי עד כמה נקודת המוצא שלו הייתה ייחודית".

בתקופה האחרונה, מגרה - השוטר הידוע של ז'ורז' סימנון - חוזר לעניינים. 25 שנה לאחר מות הסופר הבלגי המוערך, החליט בנו ג'ון לקדם את ההוצאה המחודשת של הסדרה, שיצאו ממנה יותר מ-100 רומנים ונובלות, והמאמץ נושא פרי. ההוצאה הבריטית הגדולה פינגווין כבר פרסמה בשנה האחרונה כ-20 ספרים של מגרה (ותוציא ספר אחד בכל חודש), ו-ITV, חברת התקשורת הגדולה בבריטניה, תצא בקרוב עם מיני סדרה, כאשר את השוטר, שעל עלילות הבילוש שלו רבים מאיתנו גדלנו, יגלם לא אחר מאשר רואן אטקינסון ("מיסטר בין", "ג'וני אינגליש", "הפתן השחור").גם בישראל הקטנה קם מגרה לתחייה, בעזרת הוצאת "עם עובד", שכבר הוציאה שניים מספריו ומתכננת להוציא עוד כמה מהסדרה הפופולרית זו. עד כה תורגמו לעברית כבר כ-30 מספריו (בהוצאת "מיסתורין" בשנות ה-60, "הקיבוץ המאוחד" ומודן), בין היתר בידי יהושע קנז, אהרן אמיר, הלית ישורון, אביטל ענבר וגם הזמר ערן צור.

עורכת הסדרה בהוצאה, מאיה פלדמן, מתארת את המאמץ: "בנו ג'ון, שאחראי על עזבונו של אביו, פנה אלינו באחד מירידי הספרים בחו"ל והציע להוציא מחדש את ספרי ה'מגרהים'. כמו רוב המו"לים חשבנו שזה רעיון טוב. החלטנו למתג את הספרים כסוג של וינטג' ובהתאם גם עיצבנו את העטיפה".אז מה בעצם היה ייחודו של סימנון בכלל ושל הבלש מגרה בפרט, שמצדיק את כל הפסטיבל הזה?

משעני מתאר את החדשנות בדמות הבלש שהציב סימנון, בהשוואה ליוצרים הבולטים בז'אנר בתקופה זו: "בשנה שיצא הרומן הראשון של מגרה, נפטר קונאן דויל, שספרו האחרון על שרלוק הולמס יצא 3 שנים קודם לכן. היו אלה גם שנותיה הגדולות של אגאתה כריסטי. זה היה עידן של בלשים גאונים ומאוד כריזמטיים, בעלי חריפות שכל שהופכת אותם לגיבורי-על. לעומתם, מגרה של סימנון הוא פקיד. אמנם אדם גדול גופנית, אבל לא גיבור-על בשום צורה. לא חריף מחשבה. הוא פותר תעלומות, לא כי גילה גרגר חול בסוליית הנעל של הרוצח והבין מהיכן הוא. לכן גם המו"ל שלו בהתחלה היה משוכנע שאף אחד לא יקרא את ספרי מגרה.

"גם העלילה אצל סימנון אינה העיקר. כשמדברים על ספרות מתח אמריקאית, מדברים על עלילה קצבית, עם תפנית בכל שני עמודים. הרומנים של מגרה הם ממש מדיטטיביים. לפעמים מזהים את הפושע כבר בשלב מוקדם ושאר הספר מתרכז בסיפור האנושי שלו או של דמויות אחרות. גם מהבחינה הזו סימנון היה מאוד מעניין גם בתקופתו. הדבר שהכי לקחתי ממנו כקורא, זה שהוא אוהב את כל הדמויות שלו באופן כמעט שוויוני. יש לו גם אמפתיה כלפי הפושעים שלו".

פלדמן: "כל הסיפור של סימנון הוא מעט שמחזיק את המרובה. הוא לא נרקסיסט כמו הולמס, עם האישיות המוחצנת, הקפריזות והמניירות של המקטרת והכינור. הוא רודף הצדק השקט. טיפוס קשוח. נכנס לחדר ומטיל את כל כובד משקלו עם המעיל שלו הזה. איש של פעולות ופחות של מחשבות והרהורים. אני אוהבת את ההילה הקודרת שאופפת אותו. הכל נעשה במעין קדחתנות אפלה.

"הוא לא נופל תחת שום קריקטורה של בלש קלאסי אחר. אצל הולמס הכל ברור. המציאות תמיד מסייעת לו - יש לו הרמזים הנכונים, טביעת הרגל הנכונה במקום הנכון. אצל מגרה העלילה נתפרת כמעט במקרה, וכמעט תמיד לפי חושיו. האינטואיציה שלו, עקשנותו, כמעט תמיד היא זו שעוזרת לו למצוא את הפתרון".

לדברי משעני, סימנון הפך לגורם משפיע בספרות הבלשית העולמית: "אצלו, העולם הפנימי של הפושעים והנסיבות החברתיות שהיו הרקע לביצוע הפשעים, מקבלים לראשונה מקום. תשווה את זה לכל רומן של אגאתה כריסטי, שהרוצח מתגלה בעמוד האחרון. סימנון הבין שדווקא פה, כשמתגלה זהות הפושע, מתחיל במידה רבה הסיפור.

"הוא השפיע בכתיבה במובן של להיות מעבר לסף הזה. סימנון רצה להבין אינטלקטואלית ורגשית את עומק הטרגדיה מאחורי הפשע, וזה מעניין אותי גם ככותב. ברומן האחרון שלי רוב הקוראים מבינים מי הרוצח באמצע הספר, עוד לפני הבלש, אבל השאלה המעניינת היא איך מתמודדים עם התוצאות של מה שעשה.

"הוא הסנדק של ספרות הבלשות האירופית. בניגוד לספרות הז'אנר הזה - האנגלית והאמריקאית - הוא איטי, עם אופי פוליטי או חברתי, עם יומרה לכתוב את החברה שבה הפשע מתרחש. אחריו יצאו הנינג מנקל השוודי, אנדראה קמילרי, בתיה גור אצלנו ואני מרגיש שגם הספרים שלי נכתבים לגמרי במסורת הסימננונית".

העיסוק בסימנון נקשר גם לנושא שנוי במחלוקת. בזמן מלחמת העולם השנייה המשיך הסופר הבלגי לפרוח מבחינה מקצועית תחת הכיבוש הגרמני ובסיום המלחמה הוא מצא עצמו מואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים.

גם כתיבתו לא הייתה מנותקת מכך, עוד קודם למלחמה. בשפה של היום תיאוריו רוויי דעות קדומות. למשל בפיוטר הלטבי - ספר הביכורים מבחינת הופעת מגרה, מופיעים תיאורים בוטים על המהגרים היהודים בפריז.

פלדמן מנסה להכניס את הדברים הללו לפרופורציות: "התיאור שלו על יהודים הוא אנטישמי לגמרי, אבל בתקופה הזו הרבה היו אנטישמים. זה לא נעים, ואם אתה שופט מעמדת הפוליטיקלי קורקט כיום, אז זה מאוד צורם לעין, אבל היו אלה זמנים אחרים".

- וזה לא מפריע לך לערוך טקסטים כאלה?

"הדמויות הללו, עם הסטריאוטיפים האנטישמיים, אינן מרכז הסיפור, ולא צריך לשים בהן יותר ממה שיש בזה, אלא להתייחס לכך בהקשר תקופתי. גם אצל דוסטויבסקי יש דמויות שמתוארות באופן הסטראוטיפי של היהודי 'הקלאסי'".