"בעיני שרת התרבות מירי רגב, כל ביקורת היא הכפשה"

עוד בטרם ישבה מירי רגב, שרת התרבות הנכנסת, על תוכנית עבודה סדורה, היא הכריזה על אסטרטגיה: "לא אסתום פיות, אבל אם צריך לצנזר - אצנזר", אמרה.

השבוע (ג'), בסינמטק שדרות, בנאומה במסגרת פסטיבל קולנוע דרום, הציגה השרה את עיקרי משנתה: "לצד חופש הביטוי יש קולות הפוגעים בחיילי צה"ל ותורמים למסע הכפשה שקרי נגד מדינת ישראל", אמרה רגב, והוסיפה כי "אנחנו נתמוך במי שלא עושה דה-לגיטימציה למדינת ישראל. מי שירצה תמיכה, לא יעשה דה-לגיטימציה".

בשלב זה פרצה מהומה באולם. "שום תקציב לא שווה כשהוא בא עם השתקה", זעק מהקהל פרופ' ענר פרמינגר מבית-הספר לקולנוע במכללת ספיר והחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית ירושלים.

בשיחה עם "גלובס" אמר פרמינגר: "זה כמו להגיד 'כיבוש נאור' או 'אנס נחמד, אולי הוא לא אנס'. מפריעים לי דברי דמגוגיה ושקריים, שמשנים את כל המשמעות של השיח.

"בעצם מה שרגב אומרת זה: 'אני אקבע מה זה מכפיש'. כל ביקורת היא הכפשה בעיניה, והרי אין פלורליזם ללא ביקורת. כשהיא אומרת 'לא נאפשר דה-לגיטימציה של ישראל', נשאלת השאלה מי קובע מה זה דה-לגיטימציה. היא עושה דה-לגיטימציה לישראל עם תפיסת העולם שלה".

- לתחושתך, להתקוממות נגד רגב יש תכלית או שזה קרב אבוד?

"במובן מסוים השיח שלה ניצח. שיח שהוא טרור של הפחדה. מקרתיזם. היא יוצרת רוח מפקד מאוד קשה, והיא תגרום למנהלי הקרנות לחשוב פעמיים באילו לקטורים לבחור, הלקטורים יחשבו פעמיים באילו סרטים לתמוך, והתסריטאים יחשבו איזה סיפור כדאי להם לכתוב, כדי לעמוד בקריטריונים. זה לחלוטין כסף מזוהם".

לעומתו, פרופ' אבנר פיינגלרנט, מייסד פסטיבל קולנוע דרום וראש בית-הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, משמיע קול אחר: "רגב היא אדם רציני, אכפת לה מהדרום ומהעולם שהוא לא רק במרכז הארץ, ויש סיכוי לדיאלוג חדש".

- ואתה לא חושש מסתימת פיות?

"נורא מפריע לי שצועקים. אנשים שצועקים חושבים שכך הם מגנים על החופש. אני גורס שליצירת אמנות אין גבולות. לאמן יש תפקיד חברתי של שאמן, שמביא את קולות האחרים, האסורים, הלא ידועים. זה התפקיד שלו בתרבות. לכן אני לא מוטרד, כי לא תהיה יצירה מצונזרת, ולא תהיה תרבות עם מגבלות. בימינו הרי אי-אפשר לצנזר - יש כל-כך הרבה אמצעי שידור".

- אבל כדי שיצירה תפותח ותיווצר, בטח כשמדובר ביצירה קולנועית, יש בראש ובראשונה צורך במימון.

"ייתכן שיהיו כמה שנים קשות, ונחזור למה שהיה קודם. אך זו לא מגבלה אמיתית. יוצרים פועלים מתוך כוחות הטבע. יוצרים צריכים לספר את הסיפור שלהם, ומי מהם שיהיה לו את הכוח, יוציא את היצירה שלו החוצה. כמו שאי-אפשר לבלום משב רוח, לא ניתן לבלום את רוח היצירה".

פורום מוסדות התרבות בישראל אינו מוכן, כמו פרופ' פיינגלרנט, להמתין ולעבור "כמה שנים קשות". הפורום קרא לחבריו לאסיפת חירום ביום ראשון הקרוב, בעקבות מהלכיהם ודבריהם של השרים מירי רגב ונפתלי בנט.

הפורום מאגד נציגים מכל מגזרי התרבות, תיאטרון, מחול, קולנוע, אמנות פלסטית, מוזיקה ועוד. הוא הוקם ב-2007, ועד כה עסק בעיקר במאבק להגדלת תקציבי התרבות מפחות מ-2 פרומיל ל-1% מתקציב המדינה.

הפורום שואף למלא את החלל של היעדר לובי לתרבות - כאשר כל תחום נאבק על חייו ועל תקציביו בנפרד, ומתוך אותה עוגה. תחת הכותרת "1% לנשמה" הצליח הפורום לקבל גם את תמיכתה של שרת התרבות הקודמת, לימור לבנת, למרות חילוקי הדעות האידאולוגיים שלה עם רבים מהעוסקים בתחום התרבות בארץ.

זכורה במיוחד סערת האמנים שסירבו להופיע בהיכל התרבות באריאל; ייסודו של פרס היצירה הציונית, שהגדרותיו מתקשות לעמוד במבחן היצירה החופשית; הדרישה מיוצרים המקבלים תמיכה מקרן הקולנוע הישראלית להזדהות כישראלים ועד לאיום להסיר את התמיכה מסינמטק תל-אביב בעקבות פסטיבל סרטי הנכבה. גם בפסטיבל בשדרות התחוללה מהומה לפני 4 שנים, כשהשרה לבנת יצאה מהאולם במחאה לפני הקרנת סרט שעסק בעדויות בצלם.

למרות האג'נדה הפוליטית הגלויה שלה, נחשבה לבנת - כמו בתפקידיה הקודמים, גם במשרד התרבות - לשרה מקצוענית, שחקנית נשמה שניסתה בכל מאודה לקדם את התרבות, על-פי ראייתה. אם לבנת נתפסה כבעלת אג'נדה לאומית - הרי שכניסתה של רגב למשרד התרבות נתפסת בענפי התרבות כגלישה לתפיסה לאומנית.

"אני שמח על ההתגייסות של פורום מוסדות תרבות. בעיניי חשוב שהאמנים בארץ מבינים שזה נוגע לכל אחד מאיתנו ולא אליי באופן אישי", אומר ארקדי זיידס, שהמופע שלו "ארכיון", העולה אתמול והערב (ו') בתיאטרון תמונע בתל-אביב, הצית את התנגדותה של השרה רגב. בתחילת השבוע הסיר משרד התרבות את הלוגו שלו מפרסומי היצירה. והודיע כי יבדוק את תמיכתו. המופע עלה לדיון כבר בזמנה של השרה הקודמת, לימור לבנת, בעקבות תלונות של פעילי ימין.

"המקרים שלי, של נורמן עיסא ושל אל מידאן אולי מהווים טריגר כרגע, אבל זו מגמה שעלולה להתפשט: להשתיק קולות שעוסקים בחומרים רגישים, חברתיים ופוליטיים. זוהי סכנה ממשית לחופש הביטוי", אומר זיידס בשיחה עם "גלובס".

"ארכיון" היא עבודה שלישית בסדרת עבודות שיצר בשנים האחרונות, העוסקות בתכנים ובשאלות הקשורות "למורכבות שהמקום הזה מציע", כדבריו. קדמו לה המופע "שקט" ו"מחקר ארץ".

בשתי העבודות הקודמות זיידס שיתף פעולה עם רקדנים ערבים. "העבודה ארכיון היא הראשונה שבה אני מפנה את המבט לשטחים ועוסק בחומרים של בצלם", הוא מסביר.

"לאחר מבצע 'צוק איתן' הגיעה לראשונה ביקורת כלפי העבודה שהוצגה במוזיאון פתח-תקווה. ארגון בשם 'אימהות נגד בצלם' פנה לשרה דאז, לימור לבנת. באותה עת נמתחה ביקורת, והיו רק רמזים של סנקציות, כשנאמר באחד הפרסומים מטעם משרד התרבות ש'המקרה מועבר למחלקה המשפטית'. כל הדיון התקיים בלעדיי, בעיתונות וברשת", אומר זיידס.

בהמשך ביקשו לראות את ההופעה אנשי מדור מחול, שאישרו את ההופעה. מי שאגב עורר את תשומת-ליבה של רגב למופע הוא פעיל הימין שמאי גליק (אחיינו של יהודה גליק), שהתריע בפניה על "הסכנה".

- היית מציג באריאל, או שאתה חושש ממחאה, מהפרעה למופע או מגילויי אלימות?

"אין לי בעיה להציג את העבודה הזאת באריאל. הפוקוס של 'ארכיון' מיועד לכלל הישראלים. אני חושב שאני מציב בעבודה מראה לא פשוטה לחברה שלנו, ואני בוחן מה המציאות של כיבוש מתמשך מחוללת בגוף שלנו. אני מזמין כל ישראלי שהשאלה הזו מעסיקה אותו לבוא ולראות. אני עומד מאחורי העבודה שלי והמסר שלה".

זיידס למעשה מצביע על כך שכישראלים כולנו חלק מכל "תופעה" ישראלית, גם אלה שאנחנו מתנגדים אליהן. באותה מידה ניתן לומר בכיוון השני, לרגב ומצדדי הצנזורה, שהשתקת חלק מהביטויים בתרבות הישראלית לא תגרום להם להיעלם, אלא להיפך - תעניק להם משנה חשיבות.

ובינתיים, ביקום מקביל

שלשום (ד'), בעיצומו של הדיון הציבורי הסוער על חופש הביטוי וקיצוץ תקציבים לגופי תרבות שלא יישרו קו עם עמדות שרי הממשלה, זכה האמן שחר מרקוס בפרס דיסקברי ביריד לופ לווידיאו-ארט בברצלונה. ביצירה הזוכה נראה האמן לבוש במדי צבא, מחפש אחר מוקשים הקבורים באדמה. בעקבות הזכייה תיכנס היצירה הישראלית לאוסף המוזיאון לאמנות עכשווית בברצלונה MCBA.

באופן מטאפורי ניתן לראות בעבודתו של מרקוס עדות מקומית-אוניברסלית - באזורי סכסוך ומלחמה כמו שלנו, גם כאשר נראה שהארץ שקטה, המוקשים טמונים מתחת לפני השטח.

שלשום גם זכתה אסאלה אגברייה מאוניברסיטת חיפה בפרס קרן ארדיטי, בתחרות סטודנטים בכל הארץ לכתיבת סיפורים קצרים בנושא: "בנעלי האחר - יחסי יהודים וערבים בישראל". כותרת סיפורה "פיל בחדר" עוסקת בהשתקה של נושאי קונפליקט.

המצנזרים שוכחים אולי שהנושאים המושתקים הם שיצעקו הכי חזק. לתרבות יש כוח של מים שקטים. כאשר היא נחנקת, היא מחלחלת לעומק ופורצת אפיקים חדשים. סיפורים שאסור לספרם בראש חוצות הופכים למיתוסים וגדלים ממידותיהם הטבעיות.

לדברי פרופ' פרמינגר, "הדבר הכי בסיסי בדמוקרטיה הוא הגנה על זכויות המיעוט, ואחת הזכויות היא מתן במה וקול להביע דעותיו. התרבות של מדינת ישראל היא הסיפור של מדינת ישראל, שהוא אוסף של נקודות מבט".

כך, למשל, בהחלטתו של השר בנט להסיר את ההצגה "הזמן המקביל" מסל התרבות. ההצגה מבוססת על סיפוריהם של אסירים ונשענת על דמותו של ואליד דקה, מרוצחי החייל משה תמם ב-1984.

"ציפיתי לתגובות. בגלל זה עושים תיאטרון", אמר יוצר ההצגה, בשאר מורקוס. "לכל אחד יש זכות לראות ולכעוס, אך תוקפי ההצגה לא טרחו לצפות בה. הם יצאו נגד עצם העובדה שמספרים על אסיר כבן אדם".

 משה איבגי ונורמן עיסא / צילום: ז'ראר אלון ומץ 76

השחקנים ליאורה ריבלין ומשה איבגי אף הם יצאו נגד הצנזורה של שרי המשלה החדשה: "זה בדיוק המקום של תיאטרון: לשאול שאלות ולתת עדות מהימנה על דברים שמתרחשים. אלה יחסי הציבור הכי טובים שיכולים להיות לנו בעולם. זה עדיף מאשר להסתתר מאחורי הזנב של עצמנו ולהגיד שהכול כאן בסדר ונפלא", אומרת ריבלין.

לדברי איבגי, "זה חמור שפוליטיקאים התחילו לקבל החלטות שפוגעות בחופש האמנות והתרבות בצורה כזאת בוטה. ועדה מקצועית החליטה שההצגה יכולה לעלות בפני תלמידים, ולא ייתכן שבנט מגיע ומבטל את ההחלטה לפי האג'נדה שלו. זה לא תפקידם של פוליטיקאים. נראה שהפוליטיקאים מקבלים החלטות של קומיסרים".

סכנה נוספת טמונה בקשירה בין חופש הביטוי והעיסוק של אמנים לבין שלילת כלל פעילותם. כך, באיום על תיאטרון הילדים "אלמינא" הערבי-עברי ביפו, שיסדו השחקן נורמן עיסא ואשתו גדעונה.

"התאכזבתי לשמוע הבוקר את דבריו של השחקן נורמן עיסא, שאמר שלא יופיע עם ההצגה 'בומרנג' של תיאטרון חיפה בבקעת הירדן. החלטתו של עיסא אינה מביאה לידי ביטוי את הדו-קיום שבו הוא מאמין ועליו הוא מצהיר. אם נורמן לא יחזור בו מהחלטתו, בכוונתי לבחון מחדש את תמיכת המשרד בתיאטרון אלמינא, הפועל תחת ניהולו", כתבה השרה רגב בעמוד הפייסבוק שלה.

עיסא כתב שלשום בפייסבוק: "מתנהל סביבי מחול שדים לא הוגן סביב סירובי להופיע בהצגת תיאטרון חיפה בבקעת הירדן. אני ערבי ישראלי, נשוי לאישה יהודייה ומגדל משפחה לתפארת. אשתי ואני מקדישים את כל חיינו להגשמת הקיום המשותף בין יהודים לערבים - כך אנחנו מגדלים את ילדינו, ולשם כך הקמנו גם תיאטרון ביפו שבו השקענו את כל חיינו. תיאטרון השואף להבנה, להכלה, לקבלת האחר ולמימוש הדו-קיום הלכה למעשה.

"אינכם יכולים לצפות שאני כערבי ישראלי אלך נגד מצפוני ואסכים להופיע במקומות שנויים במחלוקת. הנושא הזה אינו חדש, והבעיה נפתרה כבר לפני שנים בכל תאטראות ישראל, כשהוחלט שכל ההצגות יוצגו בכל מקום, ואם שחקן, יהודי או ערבי, לא מוכן להופיע מבחינה מצפונית - הוא יוחלף בשחקן אחר".

הבעיה נעוצה בכך שרגב לא הפנתה את כעסה אל תיאטרון חיפה, אלא אל השחקן באופן אישי. "הלחץ המופעל עליי גובל בסחיטה. הוא לא הוגן. התיאטרון הזה חשוב לאשתי ולי יותר מכל. אנא מכם, אל תאלצו אותי לנהוג בניגוד למצפוני רק כדי להסיר את האיום הזה. אני עדיין מאמין במדינה הזו ובחוקיה ובאפשרות שהיא נותנת לכל אדם להביע את דעתו ולנהוג לפי מצפונו".

פרופ' מוטה קרמניצר, סגן יו"ר המכון הישראלי לדמוקרטיה, מזהיר את השרה רגב שלחרדה שלה כי יצירות תרבות ישמשו "תחמושת לאויבינו", יהיה אפקט בומרנג: "סתימת פיות בתרבות היא מתכון להתססה ולהמרדה שיהפכו כלי שרת בידי אויבי ישראל. תפקיד התרבות לאתגר את המוסכמות החברתיות. תפקידה של תרבות בחברה איננו להתיישר עם הקונצנזוס ולא לרקוד לחליליו של השלטון, אלא לעודד את ריבוי הדעות והפלורליזם. עלינו לדעת להכיל ולשמור על מרחב הביטוי והמחאה של הציבורי הערבי ושל הציבור בכלל", הוא אומר.