ריקוד מושחת

מי זוכר. תולדותיה הקצרים של ישראל, כמו אלה הארוכים של מדינות אחרות, מלאים סיפורים מביכים על נבחרי ציבור ובכירי ממשל. שרים, דיפלומטים, אנשי צבא ואנשי דממה, מי במדים ומי בחליפה. אלכוהול, סמים, מסיבות ונערות ליווי תמיד היו שם. רק הפסקול השתנה. מי זוכר את מפקד חיל הים שנצפה במועדון סוג ג' ב"ריקוד פרטי", או את ההוא שמצא את מותו במלון אירופי בנסיבות שהוגדרו "לא ברורות". אלוהים שישמור יודע עד כמה הנסיבות היו ברורות, אבל אף פעם לא היה נעים לספר עליהן. כל אותם בכירים ונהנים אינם מוסריים יותר מאורן חזן. ובכל זאת יש הבדל גדול אחד: הם היו אורחיה של התעשייה המפוקפקת הזו, חזן היה אחד ממנהליה. זה היה עולמו. הוא לא יצא בשעת לילה מהבסיס הצבאי או ממשכן הכנסת אל המועדון והקזינו, הוא הגיע מהקזינו אל הכנסת. וזו בדיוק הנקודה: הסיפור המרגיז של חזן הוא לא כל אותם דברים שהוא עשה, אלא כל מה שהוא לא עשה. הוא לא היה ראש עיר, לא ניהל בית ספר, לא עמד בראש מפעל או ארגון גדול, לא הוביל תנועה או מחאה ציבורית מיוחדת. הוא לא עשה דבר ממה שאמור להעניק לו בעולם מתוקן את עצם היומרה להעמיד את עצמו לבחירת הציבור. עכשיו תשאלו את עצמכם, בלי הסיפורים מבולגריה, כמה אורן חזן יושבים ממש עכשיו בכנסת.

ניהול סיכונים. אם לשפוט לפי קולות המתנגדים למינויה של ד"ר חדוה בר לתפקיד המפקחת על הבנקים, נגידת בנק ישראל צריכה למנות במקומה איש אקדמיה או כל אדם אחר שמעולם לא דרך בבנק מסחרי אלא כלקוח עשוק מהמניין. עובדת היותה בכירה בבנק לאומי ומומחית לניהול סיכונים, לשיטתם של אלה, מהווה חיסרון ולא יתרון. מעניין מה חשבו אותם מתנגדים על המפקח לשעבר על שוק ההון במשרד האוצר, פרופ' עודד שריג, איש אקדמיה למהדרין. שריג, למי ששכח, נחשב אחד המפקחים הנוחים ביותר לגופים הפיננסיים שנלחם אפילו באנשי משרדו, כשאלה ניסו להכניס כמה מגבלות לביטוחי הבריאות של חברות הביטוח המסחריות ולפגוע מעט ברווחיות האדירה שלהן. מחליפתו בתפקיד, דורית סלינגר, שהגיעה דווקא מהעולם הפיננסי, נחשבת אחת המפקחות הפעלתניות לטובת הציבור וכאב ראש מהלך לגופים המפוקחים. במילים אחרות, זה לא בהכרח הרקע שקובע, אלא היושרה והנכונות לשרת את האינטרס הציבורי ללא משוא פנים. האם חדוה בר עונה על ההגדרה הזו? ימים יגידו.

סוגרים מעגל. 147 ימי שביתה לא עזרו לנהגים של חברת "מטרודן", מפעילת קווי התחבורה הפנימיים בבאר שבע, כדי לשכנע את ההנהלה לחתום עמם על הסכם קיבוצי. זה קרה בדיוק לפני עשור, כשההסתדרות הייתה בשפל והתשתית המשפטית אפשרה למעסיקים לשבור הלכה למעשה את ניסיונות העובדים להתאגד. הפחדות, איומים, הפרד ומשול, אפילו שר התחבורה דאז מאיר שטרית התגייס למשימה המפוקפקת של שבירת המהלך על ידי הפעלת מערך אוטובוסים חלופי. הנהגים הובסו אז בקרב, אבל מתברר שהמערכה לא הסתיימה. שלשום (ד'), עשר שנים אחרי, נראה שעובדי החברה החלו לסגור מעגל. הם התאגדו מחדש בהסתדרות, הפעם בתקופה שבה העבודה המאורגנת נמצאת בפריחה חסרת תקדים והארגון בראשות אבי ניסנקורן חזק כפי שלא היה בשני העשורים האחרונים. אילן קרני עדיין המנכ"ל של מטרודן, בדיוק כמו אז, אבל אפשר כבר להמר: מה שהיה לא יהיה. הסכם קיבוצי בחברה הוא רק עניין של זמן.

קצב משלה. בימים הקרובים ייסגר אחד ממכרזי הנדל"ן הגדולים ביותר שפורסמו בתל אביב: המכרז למכירת שטחי התחנה המרכזית הישנה המיועדים להקמת 1,000 יחידות דיור. מדובר ב-40 דונם שלא משמשים כתחנה מרכזית כבר 22 שנה, וכבר 6 שנים שהקווים של אגד אפילו לא עוברים שם. הסיפור הזה הוא בבחינת תזכורת לשר האוצר משה כחלון, שהציג השבוע את תוכניתו השאפתנית בתחום הדיור - תזכורת לכך שלמציאות הישראלית, לפחות עד היום, יש קצב משלה. או כמו ש"טיפקס" שרו פעם על אותה תחנה ישנה: "מדינה של מציאות, בהמתנה".