"אם אלף ימותו זה לא בסדר, ואם רק מאה זה בסדר?"

אגני חמצון סביב

"בשנות החמישים היו כבר תוכניות פיתוח גדולות לכפר סבא, והכוונה היתה להיפטר מהשפכים בעזרת בריכות חמצון שייבנו סביב העיר, לאגור בהן את הביוב ולטהר את המים בקרני השמש. היתה גם הצעה כזו לתל אביב, אבל היא ירדה מהר מהפרק. אנחנו מצדנו הכנו תוכניות שיתאימו להתפתחות עוד עשרים שנה, ובמוסדות המתכננים האשימו אותנו שאנחנו מציעים תוכניות 'גדולות' לטווח ארוך, כי זה משתלם לנו כלכלית. שמחה סורקיס, ראש מועצת כפר סבא שבימיו הפכה לעיר, הבין. הוא לא ויתר, והודיע שלא יבנו אצלו בית אחד בלי רשת ביוב ומתקן לטיהור שפכים".

בשביל מה צריך תוכנית ביוב

"בראשית שנות החמישים להוציא את חיפה ותל אביב, לא היו תוכניות אב ליישובים, לא כל שכן תוכניות מים וביוב. כך למשל הגיעה חברת עמידר לבנות 50 יחידות דיור בקרית ביאליק. עד אז היו ליד הבתים בורות ספיגה שחלחלו וזיהמו את מי התהום, והדרך 'המתקדמת' היתה לשפוך את הביוב לתעלה שהזרימה את השפכים לנחל הקישון. שנים הוא עוד הסריח כתוצאה מהמדיניות הזו, כל הדרך בין חדרה לחיפה הסריחה מביוב. ככשאלנו בקרית ביאליק האם יש תוכנית לטיפול בשפכים שתייצר השכונה החדשה שעומדת להיבנות, היינו צריכים להסביר מה היא תוכנית ביוב בכלל, ומדוע יש לדרוש שבניית שכונה חדשה לא תתחיל בלעדיה".

פלשתינה, הגרסה ההרפתקנית

"אבא שלי היה מהנדס במחלקת העבודות הציבוריות של המנדט הבריטי, אשר לימים נהפכה למע"צ, והיום היא חברת נתיבי ישראל. אבי לא היה ציוני גדול, הוא היה מהנדס צעיר מבודפשט שחיפש מקום מעניין לעבוד בו, ושמע על פלשתינה שבה 'מייבשים ביצות', דבר שבאוזניו נשמע כהרפתקה ראויה. הוא בא לארץ, עבד בעמק יזרעאל, סלל כבישים ותכנן מערכות מים ומבנים (ביוב עוד לא היה אז). בין היתר תכנן את מגדל המים של כפר יהושע, שניצב עד היום במושב. רצה הגורל שספינתו הגיעה לחופי פלשתינה ב-21 במאי 1921, וכך קיבלה הארץ את פניו ביום שבו נרצח יוסף חיים ברנר. אני עצמי באתי לעולם שלוש שנים מאוחר יותר, בהונגריה, אליה נסעו לרגל הלידה. זאת כדי שהתינוק ייוולד במבנה, ולא יבלה את ימיו הראשונים באוהל, כי בתים בנו אז רק לפרות, האנשים גרו באוהלים".

מים לעמק בית שאן

"בתום לימודי התיכון הלכתי לטכניון ללמוד הנדסה, כמו אבא. ב-1948, כשהקימו את המחלקה למים במשרד החקלאות, ביקשו מהטכניון שמות של מהנדסים מתאימים. כבר גויסתי לצבא, לא פייטר גדול, גדוד 22 בחיל הנדסה שבילה בחניתה בזמן המצור. הארץ חולקה לפלחים, ואני נשלפתי בשחרור מוקדם והוצבתי כמהנדס מטעם הממשלה לתכנון מערך המים של עמק בית שאן. העיקר היה תכנון המים להשקיית שדות, מעט משאבים ומערכות הופנו לבתי מגורים".

קרב אגרופים בין קיבוצי העמק

"מי המעיינות זרמו בחוץ, והתבקשנו לחלק אותם בין תושבי עמק בית שאן עליון לתושבי עמק בית שאן תחתון. את העסק ניהל בשטח חבר קיבוץ תל עמל (היום ניר דוד), מהעמק העליון. החבר'ה מהעליון (בית אלפא, חפציבה, עין חרוד ותל יוסף) היו מגיעים בלילה, פותחים וסוגרים ברזים ומפנים את המים לשדות שלהם. תושבי הישובים בעמק התחתון (מעוז חיים, כפר רופין, טירת צבי, שלוחות ושדה אליהו), חשדו, ולילה אחד החליטו לעשות מעשה והקימו מארב. התפתח קרב אגרופים, הרביצו מכות אחד לשני. לא נעים, אבל זה עזר - גנבות המים פסקו".

מי לכפר ומי העירה

"בראשית ימי המדינה רבים נסעו לברקלי ול-UCLA בקליפורניה ללמוד חקלאות. כבר הייתי נשוי, ואשתי החליטה לנסוע לארה"ב להשתלם בלימודי מוזיקה, ודווקא בניו יורק. ניגשתי אל שמחה בלאס, הבוס שלי כראש אגף המים הראשון בישראל, ממייסדי מקורות וממציא הטפטפות, וסיפרתי על תוכניתי ללמוד בחו"ל. בלאס אמר לי: 'אם תלמד מערכות השקיה לחקלאות יהיו כמוך עוד רבים, כולם נוסעים ועוד ייסעו, אבל אין אף אחד בארץ שמתמצא במים עירוניים, אם תיסע ותלמד את התחום הזה תקבל את ברכתי עם המלצות'. בלאס לא ידע שדבריו התאימו בדיוק למצבי, ולאשתי שכבר התמקמה בחוף המזרחי של ארה"ב, ועוד הדגיש בפני 'תלמד היטב את הטיפול במים ובשפכים, כי זה מאוד לא מפותח כאן, בישראל', וכך היה".

כמה אנשים ימותו

"הגישה הרווחת במוסדות המדינה היתה למדוד לפי כדאיות כלכלית, ואם לא מרוויחים כסף, להסתפק בפתרונות פרימיטיביים. המפתיע מכל היה שמצאתי את עצמי מתווכח עם פקידי משרד הבריאות. גם הם לא הבינו כמה חשוב הטיפול בשפכים בסביבה מיושבת. התבקשתי לתת הערכות כמה מסוכן להיפטר משפכים בשיטות לא מתקדמות. ניסו לברר אצלי איזה מחלות נוראיות הדבר יפיץ, וכמה אנשים ימותו, כאילו שאם מאה אנשים ימותו מזיהום זה בסדר, ואם אלף יחלו וימותו זה כבר לא בסדר. כשהתעקשתי שזו אינה השאלה, קיבלתי מחמאה שאני רודף בצע".

בין חקלאות לבריאות

"כל עוד אפשר היה לנצל את מי הביוב להשקיה של שדות, נמצאה ההצדקה לטיפול בהם, אבל פתרונות שלא התייחסו להשקיה, כבר היה קשה להעביר. חשבו להשתמש בביוב של רעננה להשקות כותנה, שצריכה טיהור מינימלי (כי היא גידול שאינו מיועד למזון), למטרה הזו די באגני חמצון. כאילו שאם אין לטיהור תכלית שימושית, לא צריך לטפל בביוב, איש לא חשב מה יקרה כשלא יגדלו כל כך הרבה כותנה. לאבא חושי היה חזון ממש - הוא הזמין מומחים מחו"ל שיכינו מערכת לטיהור שפכים עבור חיפה, ורצה הגורל שהייתי שותף לתכנונה, בימי לימודיי בניו יורק. ראשי הערים הבינו, במוסדות השלטון המרכזי - פחות. היתה מלחמה גדולה, משרד הבריאות היה חלש, משרד החקלאות חזק, נציבות המים היתה שייכת למשרד החקלאות, הוא היה הקליינט שלה, האוצר מצדו לא שש להוציא כספים, והאפקטים על בריאות הציבור והסביבה, לא עניינו אף אחד".

הכסף שיכנע

"השינוי בגישה הגיע בעקבות שני אירועים: מגיפת חולירע שהתפשטה בארץ, וכסף שהגיע מהבנק העולמי לטיפול במערכות ביוב. ממשלת ישראל פנתה לבנק העולמי, הבנק שיגר משלחת שבדקה את תוכניות הביוב שהוכנו ליישובים, וברוחב לבו העביר מענקים בסכומים שנדרשו להקמת מכוני טיהור בערים. היום כבר יש מודעות. המודעות צמחה כי הצרות צמחו. המציאות הכתיבה. אבל באותם ימים רק הכסף שיכנע. כשהבנק העולמי נתן כסף, השתכנעו שכדאי לטפל בשפכים".

הקליינטים הקשים

"מפעלי נייר ומפעל הצמיגים אליאנס זיהמו את נחל חדרה במשך שנים. בין חדרה לחיפה אי אפשר היה לנשום, אבל התעשיינים מעולם לא רצו להשקיע בטיפול בשפכים שלהם ואי אפשר ללחוץ עליהם. הם היו חזקים יותר ממשרדי הממשלה וחזקים יותר מראשי הערים, כי הם מקור תעסוקה וארנונה. הם הקליינטים הכי קשים, כי השפכים לא יכולים להצטרף לצנרת הרגילה בגלל סתירות וריקאציות עם חומרים שנכנסים לביוב ומונעים תהליכים ביולוגיים ויש סטנדרט וצריך לפקח ולאכוף. היו מלחמות, לאורך כל הדרך, היו משפטים, אבל מישהו יכול על בתי הזיקוק? גם היום, מה תעשה העירייה - תטיל קנסות? תסגור? אפשר אולי על תעשייה קטנה, כמו הבורסקאות שהיתה בנתניה, אבל מי יעיז לגעת במפעלים הפטרוכימיים?"

טיהור של שלום

"הובלנו ניסיון לחבר את מערכות הביוב של ירושלים, בית לחם, בית סחור ובית ג'אלה, למכון טיהור משותף. זה מהלך מאוד הגיוני מבחינת תנאי השטח - הטופגרפיה. מצאנו מקום מתאים, והיו פגישות עם טדי קולק ואליאס פרג', ראש העיר האגדי של בית לחם. הממשלות של גרמניה ואיטליה מימנו את התוכניות, והן נשלחו לגרמניה לאישור. הייתי נוסע לבית לחם, כדי לפגוש את המהנדס הערבי, ופורש כאפיה אדומה על המכונית, כדי שלא יזרקו אבנים. הכל ירד מהפרק כשאולמרט נכנס לתפקיד. הביוב לא עניין אותו משום מה".

אליעזר בלשה

גיל: 91

מצב משפחתי: בת זוג 2 בנות 5 נכדים נין

מקצועי: לימודי הנדסה בטכניון, תואר שני בהנדסת מים בקולומביה ו-NYU

קריירה: הקים את משרד בלשה-איילון עם זאב איילון בשנת 1959. תכנן את מכוני הטיהור ומערכות המים בחיפה, כפר סבא, קרית ביאליק, עפולה, עתלית, באר שבע, אילת, קרית מוצקין ועוד. המשרד מקים היום, בין היתר, את מכוני הטיהור של השפדן