הלהיט החדש-ישן: חרם

בימים האחרונים, המונח "חרם" הפך להיות להיט תקשורתי ופוליטי. כולם "נלחמים" בו, אופוזיציה וקואליציה, כולם "מתגייסים" נגדו, בתקשורת ובאקדמיה. כולם מעצימים את הסכנה, מעלים על נס את ההתייצבות הקולקטיבית, חוגגים את העובדה שסוף-סוף יש נושא שמאפשר לדבר על "אנחנו".

אלא שהמציאות, כהרגלה, לא משתפת פעולה תמיד עם ספינים פוליטיים ו/או קמפיינים תקשורתיים, גם אם מאחוריהם עומד הכסף של איל-ההון שלדון אדלסון והנאומים של ראש הממשלה בנימין נתניהו. במציאות, הממשלות בישראל בשנים האחרונות הסכימו בשתיקה למהלכים אשר משמעותם הבחנה מצד גורמים זרים בין ישראל שבתוך גבולות יוני 1967, לבין יישובים, שכונות והתנחלויות שמעבר לקו הירוק.

במציאות, כל שרי הממשלה הרלבנטיים ידעו, לפחות זה שלוש שנים, שיש תופעה של סנקציות שקטות על חברות ישראליות, והעדיפו לא לתת לכך פומבי, כדי לא לעורר את הנושא בתוך ישראל עצמה. אותם פוליטיקאים, כולל ראש הממשלה, אשר לא רצו לעורר גלים בנושא הפגיעה בכלכלת ישראל, החליטו כי עתה הנושא יניב להם רווח פוליטי נאה.

כדי לעשות קצת סדר במערכה הנוכחית נגד ישראל, כדאי להבחין בין צעדים שנובעים מהרצון לקדם את רעיון המדינה הפלסטינית לצד מדינת ישראל, לבין מהלכים שנובעים מהתנגדות לעצם קיומה של ישראל כמדינה. ה-BDS ה"אימתני" הוא הדוגמה הבולטת לקטגוריה השנייה - התנגדות גורפת לקיום ישראל - אם כי פגיעתו בישראל מוגבלת לעולם האקדמי, בתחומי מדעי הרוח והחברה, ולהחרמות של אמנים ויוצרים ישראלים. זו היא מערכה "רועשת" מטבעה, שמושכת תשומת-לב, והיא שמאפשרת לפוליטיקה הישראלית לצאת עתה להילחם בדרקון החרם.

אלא שהמערכה העיקרית, החשובה, מתנהלת כבר שנים בקטגוריה הראשונה. כלומר, מהלכים שנועדו לדחוף את ישראל לקבל את רעיון "שתי המדינות", ולנהל משא ומתן מהיר לסיום הסכסוך. בפועל, כמעט כל הפעולות האלה נועדו לבודד את ההתנחלויות מישראל ה"מוכרת". מסיבות מובנות, ממשלת ישראל לא מבליטה מהלכים אלה, על אף שיעילותם הייתה הרבה יותר גדולה בשנים האחרונות.

האיחוד האירופי הוא הגוף שעד היום הצליח יותר מכל גוף אחר לכופף כמה ממשלות בישראל. כבר לפני שמונה שנים נאלצה הממשלה להסכים לכך שהסכמי סחר חופשי בין ישראל לאיחוד האירופי לא חלים על מוצרי ההתנחלויות, במיוחד תוצרת חקלאית, ולכן פטורים ממסים וממכסים לא חלים עליהם. ממשלת נתניהו הקודמת חתמה על הסכם של שיתוף פעולה מדעי וטכנולוגי, הורייזון 2020, אשר לא חל על שום מקום שמעבר לקו הירוק. גם בנושא סימון פומבי של מוצרי התנחלויות התוצאה תהיה זהה.

כדאי להדגיש מה התוצאה של מהלכים אלה. צעד אחר צעד האיחוד האירופי אילץ את ממשלות ישראל להסכים לכך שהאיחוד יפעיל הגדרה של "יישראל" אשר איננה כוללת את הגדה המערבית. המשמעות היא, שבפועל, ממשלת ישראל מסכימה, או נאלצת להסכים, למצב שבו כל הסכם שנחתם או ייחתם, עם האיחוד האירופי, אינו חל מעבר לקו הירוק. ספק רב אם חברות ישראליות אשר רואות לפניהן את השוק האירופי כיעד למוצריהן, יכולות להתעלם מצעדים אלה. מבחינה זו, נוצר כאן תקדים אשר ייתכן שעוד יהיו לו השלכות על המערכה המדינית, אך בנושא זה, ראש הממשלה מעדיף לא להרחיב את הדיבור.

חברות פרטיות גם הן פעילות בתחום ההבחנה בין ישראל לשטחים. בחלק מהמקרים, גופים עסקיים שרכשו חברות ישראליות שהיו להן מפעלים בשטחים, כפו עליהן לצאת משם, כמו במקרה של מולטילוק או בייגל-בייגל. אלא שהמערכה העיקרית בתחום זה שייכת למה שמכנים "ה"חרם השקט". מדובר בהחרמה של חברות ישראליות ו/או חיסול השקעות בישראל, שנעשים בצורה שקטה, בלי לתת לכך פומבי, ובלי לדבר כלל על נושא פוליטי. נראה כי מידת הנזק פה היא גדולה, אך קשה למדידה. כיצד ניתן למדוד הזמנות שלא בוצעו, השקעות של הגיעו לישראל או שיתופי פעולה שלא יצאו לדרך?

הבעיה היא שאין דרך אפקטיבית להילחם ב"חרם השקט". חקיקה לא תעזור, ותביעות משפטיות הן בלתי אפשריות. חברה תמיד תטען כי היא הודרכה על ידי שיקול עסקי או מסחרי כשהורידה מוצר ישראלי מהמדפים שלה, או כאשר החליטה לא לחתום על עסקה. יחד עם זאת, כדאי לזכור כי יש ענפים בישראל שהם מוגנים מפני פגיעה, במיוחד התעשיות הביטחוניות וחלק ממגזרי הטכנולוגיה העילית. השווקים של מגזרים אלה ימשיכו להתקיים בעתיד הקרוב.