הכל חוץ מכישלון: סיכום העונה של דייויד בלאט

1. דווקא בשליש האחרון של הסדרה, כשגולדן סטייט הצליחה להשתחרר ולשחק את הכדורסל האדיר שלה והראתה שבעצם אין כאן מאצ'אפ אמיתי, אפשר היה להבין את ההישג של דייויד בלאט. כן, הישג. לצאת ב-4-2 מסדרת גמר בלי שני אולסטארים מובילים מול קבוצה מהטובות וקטלניות שנראו, לא יכול להיחשב לכישלון איך שלא מסתכלים על זה. לעשות את זה בעונה הראשונה ב-NBA, כשכל החלטה שמה לו בפנים את הפרוז'קטור של כאן זה לא אירופה, ומיום ליום מתווספים קופים על הגב - הקוף ההיסטורי של עיר שלא זכתה באליפות כבר 51 שנה; הקוף של הכוכב הגדול שלא סופר אותך; הקוף שהגיע ממסדר החולים והודיע בכל משחק על עוד שחקן שגמר את העונה; ועדיין להמשיך ולנוע קדימה, בזמן שמאמנים אחרים וקבוצות גדולות ובריאות וכישרוניות אחרות כבר מזמן בחופשת הקיץ - זה הכל חוץ מכישלון.

היו כל כך הרבה דברים שהגדירו את העונה הזאת של בלאט. אבל בעיקר הספקות ששמו סביבו ולא עזבו אותו. תקשורת הספורט האמריקאית, שהתבררה כגרועה יותר מהישראלית, לא ויתרה לו בשום רגע בעונת הרוקי שלו. הדחיפה. הטיים-אאוט ההוא. התרגיל שלברון מחק מהלוח. כל דבר זכה לחגיגה תקשורתית. בינואר, אחרי ההפסד לפיניקס שהיה השישי הרצוף של קליבלנד, העיסוק בעתידו של בלאט כבר שינה פאזה מאם למתי.

אפשר להמשיך ולדון עד העונה הבאה על מידת ההשפעה של בלאט בקליבלנד. אפשר להגיד שגם עם קונוס על הקווים קליבלנד ולברון היו משיגים אותו דבר לפחות. אבל זה לא יהיה רציני. השורה התחתונה היא שבלאט היה המאמן שנאלץ להתמודד עם עשרות הבלת"מים שנחתו על הקבוצה שלו. הוא היה המאמן של קליבלנד, קבוצה שנבנתה מאפס בקיץ סביב שלושה כוכבים, אבל בסופו של דבר רובם לא היו שם פיזית ברגעי ההכרעה. למי ששכח, קיירי אירווינג וקווין לאב ברגעים שעוד שיחקו בפלייאוף היו מספרי 2 ו-3 של ג'יימס מבחינת תפוקה. אירווינג הספיק לתת 19 נקודות למשחק, לאב 14.3 נקודות. הם נתנו ביחד 61 דקות למשחק. מי יודע איפה קליבלנד הייתה עם שניהם בגמר.

לאור הנסיבות בלאט הצליח יותר ממה שאפשר היה לבקש ממנו. הוא לא רק קיבל קבוצה שנבנתה מחדש. הוא בנה אותה מחדש אחרי טרייד שהחליף לו חצי קבוצה באמצע העונה (מוזגוב, ג'יי.אר סמית, שאמפרט). בכל פעם הוא נאלץ להמציא את הקבוצה שלו מחדש, את סגנון המשחק שלה, לפי מצבת כוח האדם שהייתה זמינה. מקבוצת ההגנה ה-13 בטיבה בעונה הסדירה, היא הפכה לקבוצת ההגנה השנייה הכי טובה בפלייאוף. מקבוצת הכוכבים של תחילת העונה נותרה בסוף קבוצה קשוחה, שבנויה על כוכב-על אחד. שמשחקת על בידודים מכוערים בהתקפה. קבוצה שאין בה יותר מדי אסתטיקה. שיוצאת למלחמה עם אבנים ומסמרים.

2. אין שום דרך לדעת בוודאות שבלאט ימשיך להוביל את קליבלנד בעונה הבאה. הבעלים דן גילברט הוא עורף ראשים ידוע ולא חוזה חתום לעוד שנתיים יפריע לו. אבל גילברט לא קיבל שום סיבה נראית לעין ללכת לעוד עריפה. בלאט הפך השנה למאמן NBA לגיטימי. בעונה הבאה סימני השאלה והרוקיות לא ירחפו מעל ראשו. הוא יתחיל את העונה כמאמן שזה עתה הפסיד בגמר ה-NBA. הוא עבר בעונה אחת את כל הסרטים האפשריים. הוא יהיה מאמן יותר טוב בעונה הבאה. ו"לצערו" הרף שהעמיד העונה, עם סגל בריא ומלא, יאלץ אותו להשיג טיפה יותר ממה שהשיג העונה.

3. עבור מי שאוהב כדורסל ו-NBA, הטרמפיאדה הישראלית על הגב של בלאט הייתה מטרד אמיתי. הסיקור התקשורתי המעוות הצליח למנוע התייחסות לפלא הכדורסלני שהניחה גולדן סטייט בפנינו. במקום לראות את מסי וברצלונה של הכדורסל נתקענו שוב עם הפרובנציאליות ו"מה עשה בלאט הלילה".

מצד שני, בימים שכל השגרירים והפוליטיקאים שלנו בעיקר עושים נזקים - לחשוב שדווקא בלאט היה קרוב יותר לפגישה עם אובמה מנתניהו...