גולדן בויז: מכונת הסמול-בול המושלמת של הווריורס

אם יש משהו שמשחק 6 הוכיח, זה שסדרת הגמר הנהדרת בין גולדן סטייט ווריורס לקליבלנד קאבלירס לא הוכרעה ברמת המיקרו. כל הניתוחים של ההתאמות הקטנות, איך קליבלנד ניסתה להוציא את הכדור מהידיים של סטפן קרי, למה גולדן סטייט התעקשה לשמור על לברון ג'יימס אחד-על-אחד, המעבר של סטיב קר לסמול-בול במשחק 4, התגובה של דייויד בלאט במשחק 5 עם הספסול של הסנטר טימופיי מוזגוב, החזרה שלו להרכב גבוה במשחק 6 - כל כך הרבה מילים נשפכו על דברים שתוך כדי הסדרה נראו חשובים, אבל בסופה מתגמדים לאור הפער הגדול בין הקבוצות ברמת המאקרו.

ברמת המאקרו הסיפור של גמר הפלייאוף היה מאוד פשוט: קליבלנד, שאיבדה שניים משלושת השחקנים הכי טובים שלה (קווין לאב וקיירי אירווינג) ונשארה עם שבעה שחקני רוטציה בלבד, הצליחה להפוך את הסדרה, ברוב הדקות שלה, לקרב חפירות שצימצם למינימום את היתרון העצום של גולדן סטייט בכישרון. אבל בסופו של דבר, כמו שכמעט תמיד קורה בסדרות של הטוב משבעה משחקים, הכישרון של גולדן סטייט מצא דרך לנצח, למרות הופעה חוצנית של לברון ג'יימס.

***

ג'יימס סיים את הסדרה עם 35.8 נקודות, 13.3 ריבאונדים, ו-8.8 אסיסטים ב-45.8 דקות למשחק. אבל המספרים הפשוטים, פסיכים ככל שיהיו, לא מספיקים כדי להסביר את ההשפעה שלו. ג'יימס, בכוחות עצמו, הכתיב את הקצב האיטי של חמשת המשחקים הראשונים (93.6 פוזשנים ב-48 דקות) עם בידודים שחלבו את שעון הזריקות. הוא שיחק בכל עמדה על המגרש. בחמשת המשחקים הראשונים הוא סיים 50.3% מההתקפות של קליבלנד - הכי הרבה אי-פעם בגמר, לפני קובי בראיינט ב-2009 בלייקרס (45.2%) ומייקל ג'ורדן ב-1997 בבולס (44.3%). במשחק 5 הוא היה מעורב (קלע או מסר את האסיסט) ב-70 מ-91 הנקודות של קליבלנד.

במשחק 6 הלילה ג'יימס היה פחות דומיננטי (עדיין סיים עם 32 נק', 18 ריב' ו-9 אס') וניכר שהעומס הפיזי והמנטלי הלא אנושי שהוא התמודד איתו בסדרה, בלית ברירה, עשה את שלו. "אתה לא רואה את זה באף ספורט", אמר ד"ר מייקל יאנג, המייסד והבעלים של Athletic Lab, מכון מחקר ופיתוח בצפון קרוליינה, שמתמחה בעבודה עם ספורטאים. "העומס המצטבר בטור דה פראנס יותר גדול, אבל באופניים אין מגע פיזי, מה שמשחק תפקיד עצום בתשישות שלברון כנראה חווה. בתור מי שהתעסק עם רמות סטרס בעבודה שלנו עם ספורטאי עילית, אנחנו יודעים שלברון חייב להיות גמור. אתה לא יכול פשוט להיות מספיק קשוח כדי לשרוד את זה. הרעיון הזה מאוד מיושן".

***

הרעיון מאחורי הכדורסל של גולדן סטייט, לעומת זאת, הוא חדשני. כשג'ו לייקוב, שותף בקרן הון סיכון, קיבץ קבוצת משקיעים ורכש את הווריורס ביולי 2010 תמורת 450 מיליון דולר, הם היו אחרי 14 עונות עם מאזן שלילי ב-16 שנים. אחד הצעדים הראשונים של לייקוב היה למנות את בוב מיירס, סוכן שחקנים שהיה שחקן די שולי באוניברסיטת UCLA בשנות התשעים, לג'נרל-מנג'ר. מיירס התחיל לבנות את קבוצה סביב סטפן קרי, שנבחר שביעי בדראפט 2009, כשהעיקרון שמנחה אותו הוא שהעמדות המסורתיות בכדורסל איבדו רלוונטיות.

הדברים הכי רלוונטים בבניית קבוצת כדורסל, מיירס האמין, הם אורך וגיוון בכנפיים (גארדים ופורוורדים). ברוטציה של גולדן סטייט העונה שיחקו חמישה שחקנים (קליי תומפסון, שון ליבינגסטון, הריסון בארנס, דריימונד גרין, ואנדרה איגודלה - ה-MVP של סדרת הגמר) בגובה של בין 1.98 ל-2.03 מטר, שתפקדו כמו חלקים מתחלפים ואפשרו לסטיב קר לעבור לסמול-בול בכל רגע נתון בלי לשלם מחיר בהגנה, כי א' - גם החמישייה הנמוכה היא יחסית גבוהה; ב' - התגובה לכל פיק-אנד-רול של ההתקפה היא חילוף אוטומטי של שומרים באותו גודל, מה שברוב המקרים מבטל את היתרונות של החסימה.

את היתרונות של הסמול-בול בהתקפה המחישה העונה הפנטסטית של גולדן סטייט, שהובילה את ה-NBA בנקודות למשחק, באחוזי קליעה מהשדה ומהשלוש, באסיסטים, וסיימה עם 67 ניצחונות בהפרש ממוצע של 10.2 נק'. על החגיגה היפהפייה הזאת ניצח קרי, ה-MVP של העונה, שאמנם לא היה בשיאו בסדרת הגמר (למרות זאת סיים עם 26 נק', 6.3 אס' ו-5.2 ריב' למשחק), אבל הפך בפלייאוף הזה לשחקן בעל חשיבות היסטורית.

***

מה שהפך את קרי לשחקן היסטורי זו היכולת החסרת תקדים שלו לשלוט במשחק מעבר לקשת השלוש, אם באמצעות קליעה (שבר השנה את שיא השלשות בעונה רגילה ובפלייאוף) או על-ידי מתיחת ההגנה, שחייבת להתמקד בו, ויצירת שטחים פנויים לחבריו לקבוצה. היכולת הזאת מיתגה את קרי כנער הפוסטר של מהפכת השלשות שעוברת ה-NBA - ושינתה את המשחק מן היסוד.

"חלק מהאנשים מהעידן שלי חושבים שיש יותר מדי שלשות", אמר רוד ת'ורן בן ה-74, לשעבר שחקן, מאמן ומנהל ב-NBA והיום נשיא לענייני כדורסל בליגה. "אבל המשחק השתנה, אין ספק. האוהדים אוהבים את הדרך שבה הוא משוחק". עם אלופה כמו גולדן סטייט, ברור למה.