נפוליאון והשאלה היוונית

בעל טור בעיתון הבריטי השמאלי "גרדיאן" סופד השבוע לנפוליאון בונפרט. כן, כמובן, ארצנו הקטנה ומוקפת המים ניצלה מפלישה, הוא כותב; מלחמה ארוכה להחריד (כמעט 25 שנה) הסתיימה; אבל "יש מעט מאוד טעם בחגיגה... זה היה נצחונם האנטי-ליברלי של כוחות הריקאציה, משני צדדיה של התעלה".

השבוע לפני מאתיים שנה צבאות צרפת נחלו תבוסה לא-ניצחת בווטרלו. למען האמת, ניצחון היה בהשג ידם. אבל בשביל הגנרל הגאוני מקורסיקה ניצחון מסיבי על הברית האנגלית-גרמנית-רוסית-אוסטרית היה אופציית השיור היחידה. לא היו לו הכוח והמשאבים למלחמה ממושכת. חודשיים אחר כך יובילו אותו ספינות בריטיות אל גלותו האחרונה, בסנט הלנה, במרתף האוקיאנוס האטלנטי. סנט הלנה נידחת אפילו כיום. היא הייתה נידחת להחריד ב-1815.

העצב הקצת-מתחכם של ה"גרדיאן" אינו קלוט מן האוויר. אמנם נפוליאון היה דיקטטור מעוט עכבות, שהשליך את כל יבשת אירופה אל מלחמה, וחילק את כיבושיו המפוארים בין אחיו; אבל הוא גם היה היצואן הגדול ביותר עד זמנו של רעיונות פוליטיים מתקדמים. שוויון זכויות אזרחי היה החשוב ביותר ביניהם.

"ברית קדושה"

תבוסתו פתחה את הפתח לנסיגה כללית ממורשתה של המהפכה הצרפתית. "ברית קדושה" של מעצמות הריאקציה חזרה וכוננה את מרותם של מלכים אבסולוטיים. מנצחי נפוליאון נמנו וגמרו שלא יהיה עוד כנפוליאון. יעברו עוד מאה שנה, ותידרש מלחמת-עולם קטלנית הרבה יותר ממלחמות נפוליאון, לפני שאירופה תשליך את צאצאיהם של מנצחי ווטרלו מכסאותיהם.

אשר לצרפת, 1815 פתחה בה קן צרעות. התפתחה בה מלחמת אזרחים על אש קטנה, לפעמים אש גדולה, שהניבה שלוש מהפכות, שני מלכים וקיסר אחד, ארבע רפובליקות, שתי תבוסות צבאיות איומות לגרמניה, פרשת דרייפוס, שנאת-אחים, שנאת-זרים, בגידה, ומה לא.

הבריטים היו חכמים משותפיהם ביבשת. השנים הראשונות שלאחר ווטרלו עמדו אמנם בסימן ריאקציה ודיכוי; אבל הבריטים, נאמנים לאמונתם בשינויים הדרגתיים, התחילו לתקן את שיטתם הפוליטית והחברתית 15 שנה אחר כך. בשעה שאירופים היו מסוגלים להתקדם רק באקטים מהפכניים, הבריטים עמדו בכלל, "אם אנחנו רוצים להישאר במקום שבו אנחנו נמצאים, עלינו להשתנות" (מן הרומן המפורסם "הברדלס", על שנות המאבק לאיחוד איטליה).

"הרפובליקה האנגלית"

מה היה קורה אילו ניצח נפוליאון בווטרלו? הדעת נותנת שלא היה קורה הרבה. 1815 לא הייתה 1805. נפוליאון לא היה עוד המצביא הבלתי-מנוצח. צבאו הוכה בספרד, ברוסיה ובגרמניה. הוא איבד כמעט את כל שיניו (לא רק בלשון השאלה; שיניו אמנם נשרו, או נעקרו). גם אם הוא, או משפחתו, היו מוסיפים להחזיק בשלטון, ספק אם הוא היה מסוגל להניב עוד גלים מהפכניים, בצרפת או מחוצה לה.

אבל מותר להשתעשע. המאייר בעיתון "גרדיאן" אמנם השתעשע. הוא צייר שטר כסף בריטי מעולם פרללי, שבו ידו של נפוליאון הייתה על העליונה. על השטר מתנוססת הכתובת "הרפובליקה של אנגליה", ודיוקן גדול של נפוליאון מעטר אותו. אנגליה לא הייתה הופכת לרפובליקה תחת נפוליאון, הוא היה מעניק אותה לאחד מאחיו, אולי לז'וזף, אשר איבד את הכתר הספרדי, וכנראה דיבר אנגלית.

הפרוייקט הגדול של נפוליאון היה אירופה. הוא התקרב לאחד אותה תחת שלטונו במידה שלא הצליח שום שליט מאז שארלמאן, הלוא הוא קרל הגדול, כמעט אלף שנה קודם. ניצחון של נפוליאון - לא ב-1815, כי זה היה מאוחר מדי, אלא ב-1812, כאשר שם את פעמיו למוסקבה - היה עשוי לממש את חזון אחדות אירופה, "מהרי אוראל עד האוקיאנוס האטלנטי" (כפי שאהב צרפתי אחר, שארל דה גול, להגיד), בלי צורך בשתי מלחמות עולם.

"מצודת אירופה"

יום השנה ה-200 לווטרלו, החל מחר, יום שישי, מקבל משמעויות ותכנים בלתי צפויים לרגל ההווה. כנראה אין זו הגזמה להגיד, שבסוף השבוע הזה עצמו, החזון של אחדות אירופה מוטל על כפות המאזניים. הוא אינו מוטל בשדה-הקרב, בניגוד לפעמים הקודמות; הוא נמצא בידי פוליטיקאים ובנקאים. אבל גורליות הן ההכרעות העומדות ליפול אולי מחר, אולי ביום ראשון, אולי רק במהלך השבוע הבא.

מה תעולל פשיטת-הרגל של יוון לאירופה? הדעות כמובן חלוקות, והן רק לעתים רחוקות אובייקטיביות. אבל פרישת יוון מגוש המטבע האירופי היא הסדק החמור ביותר, הנבעה בחומת אירופה. הדימוי עצמו הוא אולי מחוספס מדי. כאשר נחתמו הסכמי מאסטריקט על כינון האיחוד האירופי, ב-1991, נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש האב, הביע את התקווה שהם לא יבשרו את יצירתה של "מצודת אירופה" (Fortress Europe), שתנעל את עצמה מאחורי שערים מוברחים, ותתבדל משאר העולם.

זו הייתה תפיסה ארכאית של רעיון האחדות. כך תפסו אותה שני השליטים היחידים באלף השנה האחרונות שהצליחו, כמעט, לאחד את אירופה תחת שלטונם, נפוליאון והיטלר. הם רצו אותה לעצמם, תחת הגמוניה מלאה, לרעת כל מתחריהם.

התאבדותו האסטרטגית של נפוליאון, תחילה בספרד ואחר כך ברוסיה, הייתה קשורה בתביעתו, שלאנגלים לא תהיה דריסת רגל באירופה. היטלר לא התעניין במיוחד ברעיונות פאן-אירופיים, אבל משרד החוץ שלו הכין טיוטות לקהילה אירופית גרמנו-צנטרית לאחר המלחמה, לאחר הניצחון. כל מדינות אירופה נועדו להיות כוכבי לכת קטנים במערכת שמש גרמנית.

קטנה ועניה ומעצבנת

האחדות האירופית שלאחר מלחמת העולם השנייה העניקה מעמד שווה, לפחות נומינלית, ללוקסמבורג ולגרמניה; לפורטוגל ולבריטניה; ליוון ולצרפת; ולימים למדינות הבלטיות הזעירות, או לפירורי יוגוסלביה. לכל אחת מ-27 החברות באיחוד יש זכות וטו. לשון אחר, החלטות יכולות להתקבל רק בהסכמה רחבה. לפני מאה שנה זה היה נחשב מתכון לפילוג ולחולשה; אבל בסוף המאה ה-20, זמן של אופטימיות באירופה (מינוס בוסניה וקוסובו), הוא נחשב למקור של עוצמה. במקום שהאחדות תהיה ביטוי של הגמוניה, היא התרחשה וולונטרית.

חשיבותו של היחיד, במקרה הזה של ארץ יחידה, היא הנותנת תוקף מיוחד למשבר יוון. כשלעצמה, מה היא? אחת הקטנות והעניות באירופה, עם תרבות פוליטית לא-מרשימה, עם נטייה חוזרת לקיצוניות (שמאלית וימנית), עם דרגה קיצונית של חוסר אחריות בעניינים פיננסיים ופיסקאליים.

מי שמתעניינים בפוליטיקה של תחילת המאה ה-19 מוזמנים להיזכר שיוון הייתה נטל פוליטי על אירופה עוד לפני שנולדה כמדינה מודרנית. היא מעולם לא הצליחה להפליא את רואיה, בסדרה של מהפכות, של הפיכות צבאיות, מלחמות אזרחים, אלימות, הרפתקאות נפסדות מעבר לים (היא ניסתה לכבוש את חצי טורקיה, לפני 90 שנה, ואת קפריסין, לפני 40 שנה).

אירופה אינה יכולה למשוך בכתפיה, ולהגיד ברוך-שפטרנו, קודם כול מפני שהיוונים עלו לה 400 מיליארד דולר מאז נכנסו לאיחוד האירופי, לפני 32 שנה; והם חבים לה כמעט 200 מיליארד דולר; ותוהו-ובוהו ביוון ימהר לגלוש אל שאר אירופה דרך הגבולות הלא-קיימים. סוף סוף, היא עומדת לפרוש מגוש האירו, אבל תוסיף להיות חברה מן המניין באיחוד, בלי מכסים ובלי דרכונים. פליטים מיוון המתמוטטת, והיה כי תתמוטט, יהיו חוקיים בהחלט; אבל ארצות-היעד שלהם, בדרך כלל בצפון אירופה, יחמיצו פנים, כפי שהחמיצו פנים כלפי פולנים, רומנים, בולגרים וקרואטים.

היגיון צרוף? לאו דווקא

זו אינה רק שאלה מעשית. בימים מעוטי חזון, זו שאלה של זהות ושל תרבות. גורלן של מדינות קטנות היה לא-חשוב מעיקרו באירופה עד לפני 75 שנה. זה היה מצב-עניינים אירוני, מפני שגורלן של מדינות קטנות גרר את אירופה אל שני האסונות הגדולים ביותר של הזמן החדש: מלחמת העולם הראשונה, שהגיעה אל שיאי הברוטליות שלה לפני מאה שנה כעת חיה; ומלחמת העולם השנייה, שעתה זה צוין יום השנה ה-70 לניצחון בה.

המשברים הגדולים ביותר באירופה לאחר המלחמה הקרה היו קשורים ב"מדינות קטנות". תרחיש עגום במיוחד חוזה, שהעימות הבא עם רוסיה יתרחש על גורלן של קטנות מאוד - ליטא, לטביה ואסטוניה, התקועות בגרונה האסטרטגי של רוסיה, ומעצבנות אותה כמעט כמו אוקראינה.

קשה לפיכך להחיל היגיון צרוף של בית ספר למינהל עסקים על יוון. קשה - אף כי הפיתוי גדול מאוד, מפני שהיא עשתה כמיטב יכולתה להקל על מבקריה. הממשלה השמאלית הרדיקלית, המנהלת אותה, אם זה הפועל הראוי, נמאסה כמעט על כל האירופים. אפילו סוציאל-דמוקרטים גרמנים וצרפתים, שהיו מוכנים לתת לה אשראי, אומרים שמספיק ודי. אבל הקנצלרית הימנית אנגלה מרקל אינה נענית לפי שעה לעצותיו של שר האוצר הנוקשה שלה, ואינה מניחה ליוון ליפול.

כלכלן איטלקי בולט כתב לפני כמה ימים מאמר ב"פייננשל טיימס", שהתיישב עם קוצר הרוח הכללי. פרופ' פרנצ'סקו ג'אוואצי מאוניברסיטת בוקוני במילנו, קבע, כי "ברור שלאזרחי יוון אין תיאבון למודרניזציה של חברתם", ואם "היוונים בחרו להיות עניים, שיהיו". פרופ' ג'אוואצי מאשים את היוונים בבזבוז זמנה של אירופה ובהסחת דעתה, בשעה שמוטב לה להתרכז בתוקפנויות פוטין ובאיום דאע"ש.

קשה לחלוק עליו. יוון אמנם בזבזה הרבה זמן והרבה משאבים, השייכים לאנשים אחרים, כולל אנשים שעבדו קשה כדי לצבור את העושר שבו היא מתחלקת. ייתכן מאוד שאין מנוס, ויוון צריכה ללכת. ייתכן שהדלת תיטרק בעוד כמה שעות, או בעוד כמה ימים. אבל יהיו התוצאות הכלכליות אשר יהיו, זו תהיה תבוסה לרעיון האירופי; יתר על כן, זו תהיה מכה לעצם חיוניותה של הדמוקרטיה הליברלית. "אירופה והדמוקרטיה", יגידו יום אחד, "לא הצליחו להציל את יוון מידי עצמה".

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny