סיכום טקס פרסי התיאטרון: "פרס השחקנית" הולך ל...מירי רגב

לו נדרשתי לכתוב ביקורת הצגה על טקס פרסי התיאטרון שהתקיימו בצהריי יום שישי החולפים, הייתי לבטח מעניק לה את הציון 10. מבחינה תיאטראלית היה שם הכול, ובתזמון מושלם. שיאים קומיים, דרמטיים, מונולוגים שכלתניים, אמוציונאליים, שתיקות זועמות, התפרצויות ספונטניות, מתח מטורף באוויר, וכמובן מונולוג סיום מהדהד, שקרע את הקהל, ובסיומו אפילו סוג של קתרזיס, שחסר רק שכולם היו מצטרפים לשירת "כולנו יהודים וכל-כך נחמדים" מ"קזבלן". ההצגה הטובה ביותר בעיר, וכולנו שחקנים בה, אבל אחת מעל כולם, ולא מדובר בעניין של מה בכך באולם עמוס בכל-כך הרבה אגו וכישרון דרמטי: שרת התרבות מירי רגב.

כמו הייתה האקדח שמופיע במערכה הראשונה, רגב פילסה את מקומה בין הפלאשים אל מרכז השורה הרביעית באולם ענב בתל-אביב, וכל העיניים עליה. מתכוננת לשחרר נצרה למצב אוטומט במערכה הנועלת, ולזנק הישר אל מהדורות שישי. מסך!

חנן שניר, שפרט לקבלת פרס על מפעל חיים, זכה גם בפרס במאי השנה על הצגת המופת "הכיתה שלנו", זיהה לקראת סוף דבריו, כאשר רגב עמדה לצדו על הבמה, שהיא בעצם "שחקנית חכמה ומתוחכמת", ולא כפי שחשב בתחילה, נערה מתבגרת שפשוט רוצה שיאהבו אותה. שניר זיהה את איכויות המשחק קצת באיחור, אבל האמת היא שגם זה היה זיהוי חלק בלבד: רגב לא ראויה רק לפרס השחקנית הראשית בטרגדיה הזאת, אלא גם לפרסי המחזה, הדרמטורגיה והבימוי.כמי שאפשר להכתירה כמצטיינת דיקאן בפקולטה למדעי האליטה שייסד בנימין נתניהו, רגב יכולה הייתה ליהנות מכל רגע שבו הזרקור כוון לעברה. כמו הנאום שלה, שבו הטיחה סיסמאות פופוליסטיות, ותבעה שלא יסתמו את פיה - כאילו שמישהו ניסה/יכול/רוצה, ושלא היא-היא השרה - כך גם תגובות האמנים, שמיהרו לבלום בגופם את "חורבן הבית". גור קורן, שזכה בפרס המחזאי על "המוגבלים" אמר ל"גלובס" כמה ימים קודם לפרס, שאם לשפוט על פי קיר הפייסבוק שלו, הרי שמתחוללת כעת שואה, ושאם לרופאים, למשל, היה הכישרון הדרמטי שיש לשחקנים, אז אולי בתי החולים בארץ היו במצב טוב יותר. הוא אמר זאת בסרקזם אבל לא כדי לזלזל בעולם התרבות שיקר לו עד מאוד, אלא כדי להכניס מעט פרופורציה למלחמה על הסטטוס.

הנה כך, במקום לחגוג את הצגות השנה בתיאטרון, הטקס כולו התנהל כמו במעמד אישה אחת ולאוזניה. בקטעי הבידור ("ציפורלה", "הגדוד העברי", "האשכנזים" וגם המנחה המצוינת אודיה קורן) עקצו אותה בשנינות ושחררו אוויר מן הישבנים המכווצים. רבים מאלה שהמיקרופון נקלע בדרכם, בין שהגישו פרסים ובין שזכו בהם, ניצלו את ההזדמנות על מנת "לומר משהו אישי לשרה מירי רגב" - מי ספונטני ומי מהכתב. אלון דהן, הזוכה בפרס שחקן המשנה, הזכיר לה שהוא בכלל מרוקאי ומבית ימני, אז אולי צריך לחשב קצת אחרת את ה"30-20". הבמאי גלעד קמחי, ש"המוגבלים" שלו זכתה בפרס הקומדיה, דיבר מדם-ליבו בזכות חופש הביטוי והאמנות. לאורה ריבלין, שזכתה בפרס שחקנית השנה, נשאה את הנאום הפוליטי ביותר. גילה אלמגור אמרה שאלה "ימים קשים שאיני זוכרת כאלה". רון חולדאי פנה אישית ל"מירי". מגישת אחד הפרסים, השחקנית לירית בלבן, ניצלה את ההזדמנות על מנת "להודות" לשרה על יחסי הציבור שזו עשתה להצגה "בומברג", שבה משחק לצידה אחד, נורמן עיסא. והיה גם השחקן איתי טיראן, שמבלי שרבים אולי שמו לב, התחמק לו החוצה כאשר רגב עלתה לנאום. מאוחר יותר, אלמגור עשתה זאת ברוב טקס, לאחר שהטיחה ברגב שהיא לא מבינה בתרבות.

כולם דיברו, הגיבו ופעלו מהלב, ואני חלילה לא מזלזל במי מהם. אבל אי-אפשר גם להתעלם מכך שרגב הועלתה בטקס הזה, ובמחול השדים ההשמצות הדו-סטרי שקדם לו, לאיזה מעמד מופרז של מי שמדינת ישראל נעה סביב צירה ודעותיה. רגב היא שרת התרבות, לא פחות אבל גם לא יותר. יש ממשלה, יש כנסת, יש תקציב, יש קריטריונים, יש מועצת תרבות ואמנות, יש חוקי ייסוד ויש גם בית משפט עליון. אבל חשוב לא פחות - יש קהל. ציבור של כשלושה מיליון באי תיאטרון בשנה, שבסופו של דבר, הוא שישפוט כל יצירה ויצירה.

קהל שממש כמו במקרים של תעמולת בחירות במסווה עיתונאי או של תוכן מסחרי במסווה בידורי - לא יאכל שום בולשיט מזויף שינסו למכור לו "מטעם", לא מימין ולא משמאל, ואל לזלזל בחוכמת ההמונים.

הדרך היחידה אל חברה מתוקנת עוברת בתיקונים, קשים ככל שיהיו, ולתרבות, כמו גם לתקשורת, לפרקליטות, וללא מעט גופים שאוהבים לשנוא ולהשמיץ, יש חובה להמשיך ולהציב מראות בכל פינה. עמדתה המוסרית של ישראל בעולם, ודאי מול הקולות הציניים הקוראים להחרימה, שואבת את כוחה בדיוק מהמקום הזה. זהו הביטוי הנעלה ביותר של פטריוטיות, ולא זו העיוורת שכמאמר אמרת הכנף של סמואל ג'ונסון, עלולה להפוך למפלטו האחרון של הנבל; והיטיב חנן שניר לצטט את ישעיהו ליבוביץ שהזהיר כי במקום שבו האדם מקבל את המדינה ואת הלאום כערכיו העליונים, הוא הופך מסוגל לעשות כל דבר בשמם. "אל תשימו אזיקים על הפרחים", רפרף שניר אל ימי פרנקו. האם מישהו צריך דוגמאות נוספות מן המאה שעברה?

ועדיין, אף הדיון הערכי - וכמובן שגם לנימוקי הדמוקרטיה המתגוננת יש מקום בו - את הדו-שיח שלהם, צריכים האמנים לנהל עם הקהל, ולא עם פוליטיקאית שואבת כותרות. את הדיאלוג עמה שישאירו, לפחות בשלב הזה, למנהלי המוסדות - זה הרבה פחות סקסי, והרבה יותר אפקטיבי.

והיו גם זוכים

תיאטרון בית ליסין, שבטקס השנה שעברה לא זכה בשום פרס, הוא אחד משני המנצחים הגדולים של פרסי השנה עם חמש זכיות בקטגוריות מובילות. לאורה רבלין זכתה בפרס השחקנית הראשית על "סיפור ישן-חדש", מגי אזרזר בשחקנית המבטיחה על "לחנך את ריטה", נדב נייטס בשחקן הראשי על "המקרה המוזר של הכלב" (תוך שהוא מותיר מאחור את איתי טיראן), וגור קורן בפרס המחזאי על "המוגבלים", שזכתה גם בפרס הקומדיה של השנה.

המנצחת הגדולה האחרת היא ההצגה "הכיתה שלנו", קופרודוקציה לקאמרי ולהבימה, שזכתה בפרס ההצגה הטובה בקטגוריית המחזה המתורגם, כמו גם בפרס הכוראוגרפיה למירי לזר, ובפרס הבימוי לחנן שניר.

בפרס ההצגה הטובה בקטגוריית המחזה הישראלי זכתה "הצוענים של יפו" של תיאטרון החאן, שגם קיבל את פרס היוצר בתחום המוזיקה לגרשון וייסרפירר ואת פרס עיצוב התלבושות ליהודית אהרון על "הנשים העליזות מווינדזור".

הזוכים הנוספים הם אלון דהן בפרס שחקן המשנה על "גורודיש" (הקאמרי), תיקי דיין בפרס שחקנית המשנה על "וניה, סוניה, מאשה ושפיץ" (הקאמרי בשיתוף חיפה), שפי מרציאנו בפרס השחקן המבטיח על "המאהב" (הבימה), אהרן שבתאי בפרס המתרגם על "אלקטרה" (הקאמרי), אבי יונה בואנו בפרס עיצוב התאורה על "גורודיש", ורני תורן בפרס עיצוב התפאורה על "בית ברנדה אלבה" (תיאטרון באר-שבע).

 חנן שניר מירי לזר אלון דהן ולאורה ריבלין / צילום: איציק בירן