הגלקסיה שלנו קטנה עליהם: להקת מיוז משיקה אלבום חדש ובעייתי

קשה לבטל אותם בקלות: הם נערצים ושנואים בקנאות. להקה שמעוררת כזו מחלוקת רגשית בהכרח אינה חיוורת או נעדרת יכולות.

מצד אחד, 15 מיליון רוכשי אלבומיהם בטוחים שמיוז היא התגלמות מלוא הגדולה, הכישרון, הוירטואוזיות, ההוד וההדר שהיו במוסדות בריטיים ענקיים וקודמים להם כמו פינק פלויד, קווין ורדיוהד. מצד שני, מיוז מתמחים ב"רוק" נטול כל "רול": שום סקס אפיל, שום הומור, שום השפעות שחורות מאמריקה או מאפריקה. הכל אירופאיות לבנה סמי-קלאסית.

הרוק של מיוז חצי-אופראי, בכייני, יומרני עד מתחת ללשד עצמותיו, וזה עוד לפני שמביאים בחשבון את המילים שלהם. מיוז כותבים אלבומים נושאיים על תסריטים הרי גורל, פנטזיות מדע בדיוני עתירות חרדות לעתיד האנושות.

מתיו בלאמי, הסולן, הגיטריסט, היוצר והמנהיג של מיוז, סיפר ל-BBC כי ה"דרונז" שעליהם כתב הפעם מסמלים עולם שנכנע לטכנולוגיה ושאיבד את יכולות האמפטיה. האלבום הזה חציו קינה וחציו קריאות למרד של רוח האדם מול כוחות הרשע הטכנולוגיים.

האלבום השביעי של מיוז ב-20 שנות פעילות. כדי להוציא לפועל את הרעיונות השאפתניים שלהם, הם שכרו הפעם את שירותי המפיק הוותיק מאט לאנג, שאחראי לכמה מהתקליטים הכי נמכרים בהיסטוריה, של אייסי דיסי, דף לפארד, ואשתו שאנאיה טווין. מיוז מתארים את האלבום כשיבה לשורשים עבורם, וכהסתפקות בעיקר בצליל רזה יותר של גיטרות באס ותופים. אבל מה שנחשב לרזה אצל מיוז הוא עדיין אקסטרה אקסטרה אקסטרה לארג' למידות שאר האנושות. זו להקה שהופכת את יו 2 וקולדפליי לסמלים מבוישים של אינטימיות וצניעות.

במדור שעבר שובח כאן האלבום החדש של פלורנס אנד דה מאשין. זה אלבום גרנדיוזי ואפקטיבי מאוד, וגם הוא נשמע קטן מימדים יחסית למיוז. מה לעשות, הגלקסיה שלנו קטנה על ההפקות שלהם.

"דרונז" כבר ניצב בראש מצעדי מכירות האלבומים באנגליה מולדתם וגם בארצות-הברית. ויש בו לא מעט חדשות טובות למעריצים. הוא עשוי לעילא, אמנם כצפוי, וכולל בהחלט גם הישגי כתיבה חדשים ללהקה, שלא נופלים מהעבר: Reapers ו-The Handler הם רוק בומבסטי אופראי מצוין בסוגו ו"הגלובליסט" שחותם את האלבום הוא יצירת רוק מתקדם שמותחת קו מאד ברור בין אוהדי הלהקה שיראו בו עדות ניצחת למורכבות ולמנעד הסגנוני הרחב שלהם, בעוד מי שאלרגיים למיוז לא יצלחו את 10 הדקות שלו.

ועדיין, מדי פעם, כשמיוז מחליטים לייצר שירים קצת יותר ישירים, בגובה העיניים, ובלי להעמיס על הרגשנות שלהם שכלתנות יתר, התוצאה ערבה גם לאוזניים שבדרך-כלל ערלות אליהם. הפעם הבלדה המנצחת היא Aftermath. זה קיטש רוק יעיל ומצוין בסוגו, כמו שהיה השיר היפה של מיוז עד היום, Unintended מאלבום הבכורה שלהם, שנשמע כבלדה מנצחת של שיתוף-פעולה בין קווין לבריאן אדמס.

חבל שמיוז לא מתמחים בעיקר ברגשנות הזו, ומתעקשים להוציא לפועל גם יצירות יותר קצביות ויותר אגרסיביות צלילית, שלטעמי הן כל מה שתפל ברוקנרול, וכל מה שהוביל למהפיכת הפאנק של שנות ה-70.

אבל לטעמם של מיליונים, כולל אלפי אוהדים מסורים בישראל, מיוז משמרים גחלת של גאוניות רוק קלאסית שמלבדם די חולפת מהעולם. אלבום מצוין לאוהדים, ומחריד עבור כל השאר.

* ציון: 6

 בלאמי סולן להקת המיוז /צילום:רויטרס

 המספרים של מיוז

אקס לא מיתולוגי: ג'יימי xx - In Colour

אלבום סולו ראשון פושר למפיק המצטיין ולמנהיג להקת ה-xx

וא נחשב בצדק לאחד המפיקים הבולטים של העשור הנוכחי. גם בזכות שני אלבומיו עם להקת האם שלו ה-xx (שם משפחתו מלידה הוא סמית'), וגם הודות להפקות ולמיקסים שעשה לאמנים כמו גיל סקוט הרון המנוח, דרייק, פור טט ורדיוהד, פלורנס אנד דה משין ואדל.

בגיל 26 בלבד, ג'יימי האקס הכפול האנגלי הוא אחד ממנסחי רוח הזמן בצלילים ואסתטיקן נהדר. הנה אלבום סולו ראשון שלו, עתיר ציפיות, ואלה מתממשות רק חלקית.

הסינגל Loud Places שמובילה קולית רומי מהלהקה האם, הוא המנון סוף לילה מלנכולי ונפלא עם השורה הייצוגית "אני הולך למקומות רועשים כדי למצוא מישהו להיות איתו בשקט".

מנגד, "אני יודע שעוד יגיעו (זמנים טובים)" הוא שיר התעוררות נפש בהיר יחסית, עם הגשות קוליות מעולות של יאנג ת'אג האמריקאי ופופקאן הג'מייקני. The Rest Is Noise הוא הקטע הכלי הכי חזק כאן, ו-3 הרצועות האלה, הטובות באלבום, פורשות את ריבוי השפות האסתטיות שבהן הוא מדבר, במחוות לשלל סגנונות אלקטרוניים מעשרות השנים האחרונות.

לצידן, למרבה הצער, יש גם קטעים חלשים יחסית, שבהם מתברר עיקר הפער בין ג'יימי המפיק לג'יימי היוצר. כמפיק הוא כמעט תמיד חכם, מעניין, ויצירתי מאוד, וברגעים החלשים שלו הוא פשוט יעיל ומלוטש.

אבל כיוצר, איכות חומרי הגלם רוב הזמן נופלת מרמת הגימור שהוא מעניק להם. זה הופך את האלבום לידידותי, מרשים, נעים, אבל כזה שרוב הזמן מתקשה להיחרת בזיכרון.

* ציון: 7