דעה: להוריד מהמדרכות את אויבי הילדים, הנכים והזקנים

רבות נכתב (גם על-ידי כותב שורות אלה) על השערורייה וההפקרות של הפקעת המדרכות מהולכי-הרגל והפקרתן לבריונות של רוכבי אופניים וכלי רכב מנועיים מכל הסוגים.

עד לפני שנתיים-שלוש מדרכה הייתה המקום שבו מהלכים להנאתם בני אדם; ואילו עתה עסקינן בכביש לכל דבר ועניין. אך מפליא הדבר שבשלב זה נהגי מכוניות אינם נוסעים בדרך-כלל על מדרכות. אילו עשו כן, ברי כי איש לא היה מונע זאת. נהגי אופנועים, מכל מקום, כבר נוסעים לא אחת ללא הפרעה על מדרכות.

רבים הם הגורמים השותפים להתפתחות זו: הסימון חסר האחריות של "שבילים נפרדים" לאופניים (ולעתים אף שבילים משותפים להולכי-רגל ולרוכבי אופניים), על-ידי רשויות מקומיות, כאשר לא מתבצעת הפרדה באמצעות חסימה פיזית כלשהי, אלא על-ידי סימון בצבע בלבד; האינטרסים העסקיים המובילים לפריחה של חנויות למכירת אופניים חשמליים; האדישות ואוזלת-היד המוחלטת של רשויות השלטון, לרבות רשויות האכיפה, ועוד.

כל אלה הובילו למצב שבו הביטחון האישי של הולכי-הרגל מופקר, תוך עידוד "מלחמת אזרחים" בין הולכי-רגל לבין בעלי כלי הרכב המשתמשים במדרכות ככביש לכל דבר ועניין.

מאלף הדבר שבצד ההתייחסות כבדת-הראש של הרשויות לאפשרות שבמקרים חריגים תהיה פגיעה באזרח עקב מאבק בין כנופיות פשע, פגיעות יום-יומיות על-ידי בני אדם ה"טסים" על המדרכות אינן מטרידות כלל את המערכות השלטוניות.

המשטרה אמנם הודיעה כי היא רשמה מאות דוחות לרוכבי אופניים; אך כשלעצמי, מעולם לא ראיתי שוטר רושם דוח כזה, ומעניין אם יש מי שראה זאת. הגיעה העת כי התנועה לחופש המידע תפעל בנדון, לבדיקת המידע הנטען. עיריית תל-אביב גובה מס מיוחד בגין שמירה עירונית, כאשר הפקחים אינם מוסמכים לעשות דבר בעניין הסיכון המרכזי לאזרח - סיכוני האופניים.

הרשויות בארץ נמנעות בדרך-כלל גם מן המהלך שבוצע על-ידי ערים מרכזיות באירופה, של סימון שביל צר בכביש לרוכבי אופניים, באופן המוריד את כל סוגי האופניים מן המדרכות. הגופים להגנת הסביבה מתעניינים מאוד בתופעות-רוחב שונות, אך אדישים לעובדה שאדם אינו יכול לצאת מביתו בלי לבדוק תחילה אם אחד ה"טייסים" על המדרכה יפגע בו. לא רק הביטחון האישי מופקר, אלא גם איכות החיים של הצועדים רגלית להנאתם.

אתייחס בתמצית למספר תופעות-רוחב חברתיות כלליות יותר הנחשפות אגב התפתחות זו.

דיבורים רמים על "שלטון החוק" הופכים למילים ריקות כאשר כל אדם רואה יום-יום כיצד החוק הופך למרמס, ללא תגובת הרשויות. בניגוד לרושם שיש ושמנסים ליצור, הבעיה אינה מוגבלת כלל ועיקר לרוכבי אופניים צעירים.

די להביט במשך דקה בתנועה על המדרכה ברחוב כגון אבן גבירול, בסמוך לבניין עיריית תל-אביב, ולהיווכח בביצוע שלל עבירות אף על הדין הקיים, הלקוי מאוד כשלעצמו: אופניים חשמליים ורגילים, כמו גם קורקינטים חשמליים, הדוהרים באין-מפריע מחוץ לשביל המסומן; רכיבה תוך כדי חציית כבישים; נסיעה במהירות שבוודאי עולה על זו של 25 קמ"ש (מהירות קטלנית אף היא); נהיגה תוך כדי דיבור במכשיר סלולרי, תוך סיכון מיוחד של הולכי-רגל; נהיגה בצמוד להובלת כלבים המכרסמים ביתרת השטח המינימלית הנותרת להולכי-רגל, ועוד.

מה אמור האזרח להבין מכך ביחס לחובת הציות לחוק כעניין עקרוני?! - התשובה ברורה מאליה.

שלטון הכוח

התופעה הנדונה משקפת היטב את הכוחניות הנוהגת בחברה הישראלית. רוכבי האופניים, החוששים מכוחם העודף של נהגי המכוניות בכביש, מנצלים מצדם הם את כוחם העודף על זה של הולכי-הרגל, ומנערים אותם מדרכם.

מאלף הדבר כי רוכבי אופניים משתאים על "חוצפתם" של הולכי-הרגל, שאינם מבינים כי עליהם להימנע מלהפריע לרוכבי האופניים בדהרתם, תוך צפצופים עצבניים הדורשים מהולכי-הרגל לפנות את המדרכה. אכן, "מלחמת אזרחים" באדיבות המערכות השלטוניות.

יש לפתור את הבעיה ולטפל בנושא טיפול-שורש, באמצעות חקיקה ראשית חדשה, אשר תשיב את המדרכות להולכי-הרגל, תוך הורדה לכביש של כל סוגי האופניים וכלי הרכב מכל הסוגים.

קיימים פתרונות אפשריים מסוגים שונים, אשר יש ללוות אותם בסנקציות מחמירות בגין הפרת החוק. בשלב זה, אפילו צעד אלמנטרי ופשוט כמו העברת סמכויות לפקחים ברשויות המקומיות, לאכיפת החוק הלקוי הקיים, עדיין לא נעשה.

הדבר אינו מפליא, בין היתר בהינתן העובדה כי הצטברות תקופות הפגרה הרגילות של הכנסת לתקופות הפגרה בגין בחירות, אינן מותירות זמן רב להליכי חקיקה.

מאבק בין-דורי

מרבית רוכבי האופניים הם בגילאים צעירים יחסית. הקבוצות הרגישות יותר להפקרות ולפגיעה על המדרכות הן ילדים, בני אדם בגילאים מתקדמים ובעלי מוגבלויות. כוח הלחץ של הקבוצות הנפגעות האלה הוא מוחלש. לעולם יזכה הגורם השלטוני לתשואה פוליטית עודפת כתוצאה מהפניית הפנים אל הקבוצות הצעירות ואל "המודרנה". מן הראוי כי התנועות החותרות ל"צדק חברתי" יפעלו להגשמת "צדק תנועתי" ולהגנה על זכות היסוד לחופש התנועה.

עיקר הקושי בהתגברות על תופעות פסולות במסגרת חברה דמוקרטית הוא בקשיי קואורדינציה בין קבוצות נפגעות. קושי זה מתעצם בהינתן העובדה כי הקבוצות הפעילות יותר ב"מדיה החדשה" (פייסבוק וכיו"ב) הן הקבוצות הצעירות יותר, אשר דווקא מעוניינות ככלל בהמשך המצב הקיים. היעדרה של מחאה מאורגנת עוצמתית מסייעת להמשך שלטון ה"מערב הפרוע" על המדרכות.

במידה ידועה, המצב הקיים אינו מטופל גם בהינתן העמימות הציבורית בהגדרת "הגורם האחראי". הרשויות המקומיות אחראיות לנזק שייגרם לאדם עקב מרצפת שבורה במדרכה, אך הן אינן אחראיות להסדרת ה"טיסות" המתנהלות על אותה מדרכה בדיוק, ואשר פגיעתן קשה פי כמה.

משטרת התנועה מטפלת בעבירות מינוריות על הכביש, אך אדישה לרמיסת זכויותיהם של הולכי-הרגל (תרתי-משמע), אף כי היא מוסמכת ואחראית לטפל בכך. אמנם כאשר מתרחש אירוע-פגיעה על-ידי אופניים, בעל תהודה ציבורית, מודיעה המשטרה על "מבצעי אכיפה" (האם יש מי שחש ב"מבצעים" אלה?), אך העמימות הקיימת בקרב הציבור הרחב ביחס לגורם האחראי מקילה על הנצחת המצב הקיים.

צביעות אידיאולוגית

הגורמים העסקיים האינטרסנטיים, כמו גם הרשויות האדישות למצב, מרבות להשתמש בטענה בדבר "המהפכה הירוקה" הגלומה בנסיעה באופניים. דא עקא, התרומה של האופניים בעניין זה היא זניחה, בהינתן היקף התנועה הכולל על הכבישים.

באשר לציבור הרוכבים עצמו, הרי אין ספק כי צעידה רגלית היא עדיפה מבחינה בריאותית על פני נסיעה באופניים חשמליים.

מכל מקום, אם לא קיימים אמצעים המאפשרים תנועה של כלי רכב אלה בלי להגביל את חופש התנועה האלמנטרי של הולכי-הרגל על מדרכות - יש לשוב למצב הקודם, עד אשר הנושא יוסדר כיאות.

הדרך היחידה לשינוי היא באמצעות מחאה ציבורית רחבה. ראוי לפתוח זאת בהפגנה מסודרת בכיכר רבין בתל-אביב, בתקווה כי בדרך לכיכר לא ייפגעו רבים מציבור המוחים מן הלחימה במדרכות...

? הכותב הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל-אביב ומשמש כיועץ במשרד עורכי הדין מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, טל.