העובדות? למי אכפת

לא הרבה אנשים בישראל יודעים שיש שני "נאומי גרבוז". אחד, הנאום האמיתי, שאותו נשא יאיר גרבוז בהפגנה לפני הבחירות האחרונות, ושעסק ברצון לשלום ולצדק חברתי. נאום שלא כלל את המילה "מזוזות", לא הייתה בו התייחסות עדתית כלשהי, לא למזרחים ולא לשבט אחר, גם הביטוי "צ'חצ'חים" נעדר ממנו. ל"נאום גרבוז" השני ("מנשקי קמעות") אין קשר למציאות, ליאיר גרבוז האדם. הוא הומצא על ידי "תעשיית העלבונות" בישראל, ואמור לכלול את כל מה שהנאום האמיתי לא כלל, לרבות מזוזות (אף שגרבוז לא הזכיר מילה זו), עדות ותרבויות.

הנאום המסולף, המומצא, הוא רק אחד המוצרים הרבים שתעשיית העלבונות משווקת ביעילות כה רבה בשנים האחרונות. מעט תעשיות משגשגות כמו זו, שאומרת לאנשים מי צריך להיעלב, ממה הוא צריך להיעלב, ומי הוא המעליב אותם. פעילים בה עיתונאים, חברי כנסת ושרים, מפיקים של סרטי תעודה, אתרי חדשות באינטרנט, עיתונים גדולים וחשובים, לרבות עיתונים "ליברליים", כותבי טורים, פרשנים, וקריינים ברדיו, שחקני קולנוע וזמרים (חלקם בסוף דרכם), מורשעים בעבירות מין, חשודים ואסירים לשעבר.

לכולם יש מה להרוויח מעסקי העלבונות, בין אם מדובר בכותרת בעיתון, בתעבורת גולשים ברשת, ברייטינג לתוכנית ריאליטי, בדחיפה לקריירה שדועכת, או בהנעת בוחרים לקלפי ביום פקודה. אין עסקים כמו עסקי הכעסים וה"התנשאות".

אלא שלא תמיד היו ל"תעשיית העלבונות" ימים טובים. העיסוק בעלבונות בין-תרבותיים דעך בתקופה שבה צמחו ועדי עובדים, עמותות וארגונים של מחאה חברתית, כולם נטולים זהות עדתית. השפל הגיע ב-2011, בעת המחאה החברתית, נגד התוצאות ההרסניות של ההפרטות, הפגיעה בתקציבים אזרחיים, והעדפת החזק על פני החלש.

זו הסיבה לכך שעל פי התעשיית העלבונות, העסקה פוגענית, ו/או באמצעות קבלני כוח אדם, לא אמורהו לעורר כעס. העלבון לא מכסה רמת שכר ירודה ולא תנאי פנסיה שיותירו את העובד בעוני לאחר פרישתו. אין עלבון בפיטורי מאות עובדי רשת מגה, ואין עלבון בפיטורי עשרות מרצים זוטרים באוניברסיטה העברית. אין כל פגיעה כאשר נהגי אוטובוס נאלצים לשבות כדי לזכות בתנאים עבודה הוגנים. אם אין שם ענייני "עדתיות" הרי שהכול סביר והכול נסבל.

ככלל, תעשיית העלבונות לא מתעסקת עם קטגוריות כלכליות, אלא רק בענייני "תרבות" ו"זהות": במצב שבו התפלגות ההכנסות פחות קשורה לעדתיות, מוטב להתעסק אך ורק עם עניינים "תרבותיים". לכן אין עלבון במצבם של השירותים החברתיים לכלל האוכלוסייה, ואין התרגשות מההפרטה הזוחלת של החינוך והבריאות בישראל, אשר פוגעת בכלל מעמד העובדים. תעשיית העלבונות לא עוסקת בהווה ובעתיד, אלא כמעט רק בהלקאה על מעשי עבר, וככל שמדובר בעבר רחוק יותר, שנות ה-50 למשל, כן ייטב.

תעשיית העלבונות גורסת שיש קבוצות אשר אסור להן להיעלב. לאזרחי ישראל הערבים, למשל, אין בכלל זכות כזו: עליהם אפשר להצהיר מעל כל במה, שהם טרוריסטים, לייחל למותם, לשלוח אותם לעזה או לבקש לגרש אותם לירדן. הדברים ייחשבו, תמיד, לפרשנות תורנית, או לנאום פוליטי, ובמקרים רבים, לעניינים ש"הוצאו מהקשרם" או נאמרו בלחץ נסיבות מיוחדות. ומי שחושב אחרת, מי שטוען שמדובר בהסתה ובגזענות, סימן שהוא אדם מנותק, מתנשא ו"גרבוז" קטן.

וישנה, קבוצה נוספת בת שתי שכבות שהעלבון אסור עליה: "תושבי מדינת תל אביב", "אנשי האליטה הישנה". בשני המקרים מדובר באותו דבר: "אשכנזים". לעניין זה חשוב להבין, כי אדם יכול להיות "אשכנזי מנותק" ללא קשר למוצאו ולמוצא משפחתו. גם אם רק סב אחד בא מפולין, גם אם אבותיו הגיעו מבולגריה, או אם הוא דור חמישי בישראל ומוצא משפחתו מתורכיה, אם יתמלאו התנאים המתאימים, הוא יהיה "מתנשא ובעל פריבילגיות".

אם האיש ידבר בקול על זכויות אדם וזכויות אזרח, אם הוא יעז לבטא את המילה "כיבוש", אם יגנה פגיעה באזרחים בעת מלחמה - זה סימן שהאיש "המתנשא" הזה מגן על "פריבילגיות האליטה שאליה הוא שייך", ולא על עקרונות אוניברסליים כמו חופש הדיבור והמצפון.

אדם כזה יהיה "תושב מדינת תל אביב" גם אם הוא גר בחיפה, בדירה שכורה, חי משכר מתחת לממוצע ומהלוואות, על אף שהוא עובד שעות ארוכות מאוד. כי ה"אליטה" היא כזו, גם אם בין אותם בני אדם יש פערי הכנסה עצומים, השקפות מנוגדות ואורחי חיים שונים לחלוטין. בסוף, הכול זוממים להותיר את ה"התנשאות" על כנה.

אלה הם העקרונות של תעשיית העלבונות בישראל. על פי עקרונות אלה מה שחשוב כאן זו הכותרת הפוגענית-מעליבה, ולא האמת; גריפת הרייטינג והתעבורה באתר, ולא הדיוק; עשיית הרווח הפוליטי.

שמונה דקות ארך נאום גרבוז בעצרת ההיא. לקראת סוף דבריו הוא כלל משאלה, שלא תימשך המציאות של שנאת זרים ושל שלטון שמטפח סכסוך פנימי. דבריו אלה, עד כמה שהדבר אירוני, נוצלו על ידי מי שמנסים להציג בפני הציבור חברה ישראלית שבה הסולידריות האנושית היא בלתי אפשרית.