דוח האו"ם הוא הזדמנות

דוח ועדת החקירה של האו"ם לא הפתיע אותי. בהיותו יליד בית היוצר של "המועצה לזכויות אדם" הוא כמעט לא יכול היה להיות אחר. המועצה הוקמה בשנת 2006 בזמן שייצגתי את ישראל כשגריר ישראל באו"ם. כבר אז הזהרתי את מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן, מפני הקמת גוף זה. בנאומי בפני העצרת הכללית של האו"ם, הזהרתי שהאו"ם מקים מפלצת שתביא את דו-פרצופיות האו"ם והסטנדרטים הכפולים שלו לשיאים חדשים. למעשה, יש באו"ם סטנדרטים משולשים: אחד למשטרים טוטליטריים, אחד לדמוקרטיות ואחד לישראל.

שגריר ארה"ב באו"ם, ג'ון בולטון, ואני כנציג ישראל, היינו היחידים שהצביעו נגד הקמת המועצה, ואף הודענו שלא נסכים להיות חברים בה. לצערי, אבל לא להפתעתי, צדקנו. מיום הקמתה משמשת המועצה במה חד-צדדית, מעוותת ובוטה להשמצת ישראל. הרוב המכריע של החלטותיה הן אנטי-ישראליות, כאשר היא מתעלמת מהפרת זכויות האדם במדינות אשר מפירות זכויות אלה בשיטתיות ובבוטות (אולי מכיוון שחברות בה כמה ממפירות זכויות האדם החשוכות ביותר). אין במועצה, לדוגמה, החלטות נגד סודאן, זימבבווה וסוריה, כמעט רק נגד ישראל.

רק לאחרונה גינה האו"ם את יחסה של ישראל לנשים, מדינה שבה אישה כיהנה כראשת ממשלה, שבה נשים מכהנות כשרות בממשלה, כנשיאות בית המשפט העליון, כנגידת בנק ישראל, וכן בישראל עומדות נשים בראש שלושה מהבנקים הגדולים במדינה. זאת, בעוד שהמועצה מתעלמת לדוגמה, מסעודיה שבה לנשים אסור אפילו לנהוג.

מסיבות עצובות אלה, הדוח המתייחס למבצע "צוק איתן" אמנם אינו מפתיע אותי, אך עם זאת, גם כשהוא בא ממוסד כה מוטה ופסול, הוא מקומם. הדוח מציב באותה שורה טרוריסטים ומדינת חוק דמוקרטית. הוא לא מבדיל בין ארגון טרור השואף להרוג אזרחים חפים מפשע כולל נשים וילדים, לבין מדינה אשר מגינה על חיי אזרחיה. הוא מתעלם במופגן מהעובדה שישראל עושה מאמצים אדירים למנוע פגיעה בבלתי מעורבים, בעוד שהחמאס משתמש באזרחיו כבני ערובה וכמגינים אנושיים, ואולי מקווה שייפגעו, כדי לנצל את מותם לצורכי תעמולה.

מחברי הדוח לא מודים כי בעוד שעבור ישראל כל ילד פלסטיני הרוג הוא טעות נוראה וטרגדיה אנושית, עבור החמאס כל ילד ישראלי הרוג הוא ניצחון וסיבה לחגיגה.

הדוח שפורסם אמש (ב') הוא מוטה, שטחי, חד-צדדי ופסול. אבל המלצותיו חמורות ועוינות, ועלולות לגרום לישראל נזק כבד. ההמלצה לבית הדין הפלילי בהאג לשפוט את ישראל על פשעי מלחמה היא זדונית וצבועה. לפיכך, על ישראל להתמודד מול הדוח והמלצותיו בכל דרך אפשרית, תוך גיוס מיטב הכוחות והמוחות שלנו. אמנם, ישראל עשתה נכון שלא שיתפה פעולה עם גוף מפלצתי זה של האו"ם, שהרי לא היה לנו שום סיכוי לשנות דוח של גורם כה עוין ומוטה; ועם זאת, ניתן היה לעשות יותר בתחום המדיני, הדיפלומטי וההסברתי, כדי ליצור דעת קהל אוהדת יותר עם פרסומו.

המאמצים הכבירים של חיל האוויר, וגורמים נוספים, למנוע פגיעה באזרחים, חייבים לקבל ביטוי תקשורתי ומדיני גדול ומוחשי יותר. צדקתה של ישראל מול שפלותו של החמאס חייבת להיראות כל יום ולא רק להיעשות.

בימה אפשרית לחשיפה כזו יכולה להיות העצרת הכללית של האו"ם שתיערך בספטמבר, באותו מוסד שהוליד מועצה זו. אבל אסור לנו להמתין עד אז. אנו חייבים כבר היום ליזום מפגשים אישיים עם מעצבי דעת קהל, פורומים שונים, לארגן אירועים בינלאומיים, כדי להציג את ה"קייס" שלנו. לא בהתגוננות, אלא בגאווה ובאמונה בצדקתנו.

למטרה זו עלינו לגייס את מיטב הכוחות "שלנו", כולל מעצבי דעת קהל, דוגמת ברנרד הנרי לוי ואלי ויזל, ולא רק יהודים, כדי להשמיע את קולנו.

חשוב גם להבין לאיזו ישראל מוגש הדוח, מבחינת מצבה הגיאופוליטי. קל יותר להתמודד מול מסמך נבזה כזה, כאשר ישראל אהודה בעולם, מדיניותה ברורה והיא מצטיירת כשוחרת שלום. בהקשר זה, נזכיר את התמונה של ששת מנהיגי אירופה מתייצבים לצד ראש הממשלה אהוד אולמרט ביום סיומו של מבצע "עופרת יצוקה", בביתו בירושלים, כדי להביע את תמיכתם בישראל אחרי מבצע עקוב מדם, שנהרגו בו לא פחות אזרחים. נכון שגם מבצע זה הוליד את "דוח גולדסטון" שגם הוא היה מוטה נגדנו, אבל האווירה והתמיכה הבינלאומית בישראל סייעה לנו להתמודד עימו.

הזדמנות שאסור להחמיץ

גם היום, למרות הדוח, ובגללו, ישראל חייבת לנקוט יוזמה. עלינו להפסיק להתגונן ולהגיב, עלינו להנהיג ולהוביל.

דווקא מבצע צוק איתן, שהוא נשוא הדוח, פתח בפנינו הזדמנויות חסרות תקדים להגיע להסדר אזורי עם רבות ממדינות ערב, ובראשן סעודיה; להחזיר למצרים את הנהגת העולם הערבי, ולהוביל לפתרון, לא של "שתי מדינות" אלא של 23 מדינות.

התשובה לדוח האומלל של האו"ם איננה רק משפטית. התשובה חייבת להיות גם מדינית, תקשורתית והסברתית. גם אם לא נצליח לשנות את החשיבה המעוותת של מחברי הדוח, אנחנו יכולים, וחייבים, לשנות את החשיבה של קברניטי העולם כלפי ישראל. דווקא היום, לאחר הגשת הדוח, ועל רקע הטרור המשתולל באזורנו, האיום האיראני, סכנת הבידוד והחרם, עלינו לפעול כדי ליצור מציאות אזורית חדשה ועתיד טוב יותר.

אף שהדוח המעוות הזה אינו מצדיק התייחסות של ישראל, הבוטות והקיצוניות שלו עשויות לתת לנו הזדמנות שאסור לנו להחמיץ. זו אינה העת לקואליציה ולאופוזיציה. זו העת לאחדות, ליצירתיות ולמנהיגות.

הכותב כיהן כשגריר ישראל באו"ם בשנים 2003-2008, ומשמש היום כיו"ר קבוצת בלקסטון בישראל