מה זה ענייננו

בין ישראלים בשנים האחרונות, ספק אם היה עניין אחד שנוי במחלוקת פחות מן ההבנה שאין להתערב במלחמת האזרחים של סוריה. מה אנחנו אומרים "הבנה": ודאות גמורה. כל נער ונערה התנדבו להסביר, מפסגות של פרגמטיות ושל ציניות, שיהרגו-אלה-את-אלה, מה-זה-ענייננו.

מותר לסלוח לאזרחים הדרוזיים של מדינת ישראל אם החוכמה הצרופה, "שיהרגו-אלה-את-אלה", אינה מדברת אל לבם. מלחמת האזרחים הסורית מתרחשת בתוכם ועל חשבונם. מחר או מחרתיים, הם עלולים להיות הארמנים של המאה ה-21, או הכורדים, או כל מיעוט מזרח תיכוני ביש-מזל אחר שהנסיבות דחקו אל מצודה בראש ההר, כאשר קנאות רצחנית גואה במישור שלמטה.

הרעיון שמלחמת האזרחים הסורית אינה נוגעת לנו, אלא בשוליים, היה מלכתחילה לקוי. אי אפשר לבודד מלחמות אזרחים בסמיכות מקום מיידית, בוודאי כאשר הן משתוללות לאורך שנים, ומניסות מיליונים מבתיהם; קל וחומר כאשר הן מספקות חממה לאויבים המרים ביותר של הסטטוס-קוו.

הצרפתים האמינו ב-1937, שאם יעצמו את עיניהם חזק מספיק, מלחמת האזרחים של ספרד תיעלם, או לפחות תתמעט חשיבותה. הדמוקרטיות המערביות סירבו לחמש את הממשלה הדמוקרטית הנבחרת של ספרד, ואסרו על אזרחיהם להתנדב לשירותה. שדות הקטל של ספרד הפכו עד מהרה למלחמה באמצעות שליח בין היטלר ומוסוליני מצד אחד לסטאלין מצד שני.

האם התערבות של הדמוקרטיות הייתה משנה את תוצאות המלחמה, ומצננת את תאבונו של היטלר להתפשטות טריטוריאלית בשנתיים הבאות? מי יודע. בחוכמה שלאחר מעשה נראה שהיה לפחות טעם לנסות.

העולם החיצון "עומד מנגד"

אין טעם, לעומת זאת, להעמיד פנים שיש נוסחת התנהגות במלחמות אזרחים אצל השכנים. התערבויות הניבו לא פעם תוצאות לא רצויות: התערבות המערב במלחמת האזרחים של רוסיה, בסוף מלחמת העולם הראשונה, לא רק נכשלה לחלוטין, אלא גם סייעה ליצור מצב-דעת של איבה ושל חשד, שאת פירותיו אנחנו קוטפים עד עצם היום הזה. התערבות דרום אפריקה של האפרטהייד במלחמת האזרחית של אנגולה, באמצע שנות ה-70, הביאה צבא קובאני לאפריקה המשוונית, וקיצרה את תוחלת החיים של משטר המיעוט הלבן (תוצאה רצויה כשלעצמה, אבל בוודאי לא אליה התכוונו אדריכלי ההתערבות). מסלול כמעט ישיר מוליך מהתערבות מצרים במלחמת האזרחים של תימן, בתחילת שנות ה-60, למלחמת האזרחים התימנית של ימינו; וכמובן, איך לא, התערבות ישראל במלחמת האזרחים של לבנון, מאמצע שנות ה-70 ואילך.

ההתערבות הישראלית התחילה בלבוש הומניטרי. "הגדר הטובה" ליד מטולה נפתחה לא רק למיליציה של מייג'ור חדד, אלא גם לטיפול רפואי. ישראלים נהגו להחמיא לעצמם על גילויי האנושיות ההם, בשעה שהעולם החיצון "עומד מנגד" .

מנחם בגין אהב לנזוף ב"עולם הנוצרי" על אדישותו לגורל הנוצרים בלבנון. הוא נשמע כמו אימפריאליסט בריטי של המאה ה-19, שלא לומר גנרל צלבני מן המאה ה-12. הוא לא שם לב שאין עוד "עולם נוצרי", ו"קדימה, חיילים נוצריים, צועדים אלי מלחמה" הוא לא יותר מהמנון תפילה נשכח ברפרטואר האנגלו-פרוטסטנטי.

הם אפילו לא 2%

פעם אחר פעם הוכחה נכונותו של העולם לעמוד מנגד, בשעה שהמנצחים במלחמות אזרחים נוקמים במנוצחים. מי לכל הרוחות רוצה לעמוד באמצע, במלחמה לא-לו, רק כדי להגן על עיקרון אנושי. כמובן, אלה הנמנעים מלהגן על עקרונות אנושיים הם לעתים קרובות אלה העושים שימוש רטורי בחוסר נכונותם של אחרים להגן על עקרונות כאלה. אבל אין טעם לפקוד עוון של חוסר-עקיבות על פוליטיקאים, או אפילו על החיילים האלמונים במלחמת-השוחות של הטוקבק.

מה קורה, לעומת זאת, אם מיעוט לויאלי פעיל בתוך מדינה תובע את התערבותה, או מנסה לכוון את מדיניות החוץ שלה במסלול אקטיבי מאוד? אינני מתכוון ליהודי ארצות הברית, פחות מ-2% של האוכלוסייה, אלא לדרוזים של ישראל, פחות מ-2% של האוכלוסייה.

לא, לא צריך להתנועע באי נוחות על שום כורסה. למיעוטים קטנים יש לעתים קרובות דעות ברורות וקולניות; הם מגייסים נימוקים של מוסר ושל צדק, לפעמים עד גבהים צורמניים; והם מזכירים לבני הרוב, שהם שילמו לא פעם מחיר דמים כדי להגן על המדינה המשותפת.

כשבסוריה צעד הפלמ"ח

לישראלים היו מפעם לפעם רעיונות יצירתיים ביחס לדרוזים, מהם רעיונות שגבלו בהזיה. יגאל אלון, שר בממשלת לוי אשכול ומפקד הפלמ"ח בדימוס ("עוד נזכור תחת גשם עופרת איך בסוריה צעד הפלמ"ח", חרז חיים חפר) כתב לראש הממשלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים על הצורך למהר ולקרוע את הר הדרוזים מסוריה, כדי לכונן בו מדינת-חיץ דרוזית. האפיזודה ההיא מתוארת בין השאר בספר "טס נחושת, המדיניות הישראלית כלפי העדה הדרוזית 1948-1967" מאת שמשון אביבי (2010).

"הימצאותנו ברמת הגולן... במרחק לא רב מהר הדרוזים, נותנת לנו הזדמנות לסייע בידם בהגשמת שאיפתם", כתב אלון, שהשתעשע בימים ההם בציור מחדש של מפות המזרח התיכון.

על-פי אביבי, אשכול הגיב בהמהום של הסכמה, וקציני מודיעין של צה"ל הסבו עם זקני הדרוזים בגולן להפוך ברעיון. העניין נודע לדמשק, והשיחות הופסקו מיד. תארו לעצמכם מה היה קורה אלמלא הופסקו, ואילו ישראל הייתה מתערבת בסוריה.

אנחנו יודעים מה היה עושה ולדימיר פוטין לנוכח דילמה דרוזית אשר כזאת. הוא כבר היה מחדיר אלפי חיילים, דרוזיים ולא-דרוזיים, חמושים בנשק כבד, מעבר לגבול, ומספק להם מטרייה אווירית. צבא רוסי מאפשר כיום עצמאות נומינלית של ארבעה אזורים, השייכים למדינות אחרות (גיאורגיה, מולדובה ואוקראינה). לישראל אין האופציה הזו.

מלחמת האזרחים שלא הייתה מעניינה של ישראל חדלה לנקוש בנימוס על הדלת. היא עכשיו מנסה לפרוץ אותה, בכוח. במוקדם או במאוחר, הדלת תיפרץ. מה טוב יהיה אם הדרוזים, לויאלים כתמיד, לויאלים מתמיד, יעמדו סמוך לדלת, להגן עליה.