עונת החפירות

א. "ברוכים הבאים לגיהינום", קראה כותרת בישראל היום. "תוהו ובוהו", זעקה כותרת בוויינט. "סיוט", הכריזו בדה מרקר, ובגלובס הסתפקו ב"כאוס". הרכבת הקלה יוצאת לדרך. יותר נכון, החל שלב העבודה הרצינית על הרכבת הקלה - היא עצמה תצא לדרך בעוד שש עד עשר שנים אם להיות ריאליים, אף שאני לא ממליץ בחום על להיות יותר מדי ריאליים, בשום תחום. הרשתות החברתיות היו כדרכן עוד פחות מעודנות. אם מתעלמים מהנושא עצמו ומתמקדים רק בתארים שהוצמדו לו, אפשר היה לחשוב שמתקרב מטאוריט או שנפער בולען.

כמובן שאין להכחיש את הבלגן המתרגש עלינו, צריך להתכונן אליו וראוי לבקר את הדרוש ביקורת וכו', אבל כשחושבים על זה: היה עולה לכולם בדיוק אותו כסף לקרוא, לזעוק ולהכריז דברים כמו "סוף כל סוף", "הגיע הזמן!" או לכל הפחות משהו כמו "מוטב מאוחר" ולחכות חצי שנייה עם נבואות הזעם והבאסה. זה אולי לא היה מזרז את העבודות במידה ניכרת, מקצר את הפקקים באופן בולט או מקטין את חוסר הנוחות בצורה כלשהי, אבל יכול היה להיות רק טיפה יותר נעים וחגיגי. מה רע בקצת נעים וחגיגי, תגידו? האם בסך הכול לא מדובר במשהו שכולנו חיכינו לו וצריכים אותו? מי מאיתנו לא היה בעיר בחו"ל והתקנא? מי מאיתנו לא ראה את היעדרה של רכבת קלה כפדיחה?

אבל כולם חובשים את המשקפיים הכי שחורים כדי להביט במחצית הכוס הכי ריקה. זו אפילו לא בחירה, זה אינסטינקט. עובדה שכל אלה שעכשיו זועקים מרה, זעקו בדיוק את אותה מרה רק בהפוך כשלא הייתה רכבת קלה. זה לא ניסוח - זה הלך רוח. חמוץ, הכול חמוץ.

גם לא מדובר באיזו הפתעה גמורה. קשה להאמין שמישהו חשב שרכבת קלה - על פסיה, קרונותיה, נתיביה ותחנותיה - זה מין דבר שאתה מוריד מהמדף בחנות, מניח מעדנות בערב על הכביש בתל אביב ובבוקר כבר נוסע לפתח תקווה כמו קינג, נכון? כל בר דעת הבין שכשחוטבים כבישים ניתזים פקקים. אז למה תמיד ישר לבאס?

ב. בפייסבוק ראיתי ניסוי שהולך כך: קחו שתי צנצנות ושימו בהן אורז מבושל מאותו הסיר. על אחת תדביקו מדבקה שכתוב עליה "מקסים" ועל השנייה מדבקה שכתוב עליה "מגעיל". עכשיו, במשך שבועיים תגידו כל הזמן לצנצנת המקסימה: איזה אורז מדהים אתה, אני אוהב אותך, אתה נהדר, שירו לו שירים וכיו"ב, ואילו על הצנצנת השנייה שפכו מררתכם, שירו לה שירי לעג וקללו אותה מהבוקר עד הערב. לפי התמונות שפרסמו הנסיינים, אחרי שבועיים האורז בצנצנת ה"מגעיל" הפך להיות שחור ומלא פטריות ואילו זה שבצנצנת ה"מקסים" נשאר לבן וזך.

האמת, שאני לא מאמין בזה (לפני כמה זמן שמתי עם הילד את השן שנפלה לו בכוס קולה והיא לא התפוררה כמו שהבטיחו, ומאז אני לא מאמין בכלום!), אבל אני בהחלט מתכוון לנסות. בכל מקרה, אני הרבה לבד בבית, אז לפחות שיהיו שתי צנצנות אורז לדבר אליהן.

להבנתי, אדם איננו אורז, אבל דבר אחד נראה לי נכון בכל הסיפור התמוה הזה: יש משמעות למילים שאנו אומרים, ולו בשל העובדה שאנחנו הראשונים ששומעים אותן. ברז חלוד מוציא מים פחות טעימים. הרי גם ככה יהיה קשה בשנים הקרובות, למה לא להיכנס לכל העניין בשמחה ובציפייה? מי שיש לו למה יוכל לשאת כמעט כל איך, אמר החבר פרידריך נ', והרי בסוף נוכל להיכנס כולנו לרכבת בתל אביב ולנסוע לפתח תקווה כמו קינגים ועל מוטיבציה גדולה מזו קשה לי לחשוב. למה ישר לבאס? להתאכזב ולהחמיץ פנים תמיד יהיה אפשר, ובטח גם יהיה על מה.

ג. אני מודה: נוח לי. נכון שכתושב מרכז תל אביב אסבול מפקקים, מצפירות, מחפירות וכו', אבל מצבי טוב יחסית. ברור שאם היה לי עסק בנתיב העבודות הייתי קצת פחות עולץ. התקופה הזו לא הולכת להיות להם קלה כלל ועיקר. גם לתושבי הסביבה המיידית מצפה דרעק שלא מהעולם הזה - לפני כמה שנים חפרו רחוב שגרתי בו ומלבד אי הנוחות עלו מתחת לפני הקרקע שלל מכרסמים שעירים עם זנבות ארוכים. עד היום אני נרעד בגועל כשאני חושב על זה. אם הייתי נוהג כל בוקר גם הייתי הרבה פחות מבסוט.

בעניין הזה, ואפרופו התמיד לבאס, הערה קצרה: שמעתי את מנכ"ל הרכבת הקלה יהודה בר און אומר השבוע כי סביר לבקש מנהגים לצאת מהבית שעה קודם. למה ככה? אם היה אומר משהו כמו "חבר'ס, שתו קפה בכיף בבית וצאו שעה אחר כך, אפשר לחשוב מה יקרה אם תאחרו קצת?", היה לב כולנו נרגע מעט, אולי אף מתרחב, והכול היה מתחיל קצת יותר חיובי.

וכמובן: בסוף ייהנו הסוחרים, התושבים והנהגים. את הראשונים חובה לפצות, בשניים חובה להתחשב ועל האחרונים יש להקל (אף שהמטרה הסופית צריכה להיות קושי, קושי כזה שישכנע אותם לעלות לרכבת במקום להיכנס לאוטו). חשוב לזכור ולהזכיר שזה הדבר הנכון לעשותו.

 עונת החפירות /איור תמיר שפר

ד. ואם כבר מתוודים, האמת האמיתית היא שמבחינתי העיקר הוא בכלל לא הרכבת. העניין הוא העבודות על הרכבת. המחשבה על כל הכלים הכבדים האלה שהולכים להגיע לעיר ולחרע לה את הצורה ממלאה אותי גיל. יכול להיות שזה קצת אנוכי מדי, אבל אני חי עם זה בשלום פחות או יותר.

ראיתי תמונות של מכונות ענק עתידניות שנראות כאילו יצאו מסרט פוסט אפוקליפטי, מיני רובוטים עצומים, מנופים, דחפורים, מקדחים, מכבשים ומה לא, וליבי ניתר מהתרגשות בחזי השרירי. זה הולך להיות מטורף. אני מת על כלים כבדים שעושים דברים רציניים ובעיניי, כמו שאמרתי לא פעם, מעשה ידי אדם יפה יותר מכל טבע - הסכר, הגשר, המנהרה, הנמל, הרכבל, המגדל, המקדש, האקוודוקט, המדרגות הנעות והכביש המהיר מרגשים אותי יותר מרוב המונומנטים שהטבע יודע לספק. יותר מזה: מנהרה בתוך הר מאדירה את ההר, לא גורעת ממנו. גשר מעל נהר מייפה את הנהר, לא פוגע בו. כביש מתפתל בתוך יער עבות מדגיש את יופיו של היער, לא מפחית ממנו. נמל הפולש לים וחורץ בו זה הרבה יותר יפה מגל מתנפץ על חוף. זה לא הכי ירוק, אני יודע.

אני אוהב לראות ניגודים מתנגשים, גם כשהדבר קורה ללא מגע יד אדם. עבורי הטבע מפגין את שיא יופיו הנשגב כשהוא נלחם, לא כשהוא שליו: סערות שלגים, סופות חול או ברקים, מפולות סלעים, טייפונים, צונאמים והוריקנים למיניהם - זה הדבר האמיתי, כל השאר גלויות של טבע דומם. עדיפה התנועה.

ה. אני אוהב את זה לא רק בטבע, גם בעיר, כולל בעירי. ובעצם למה אני מבדיל בין העיר והטבע? העיר היא הטבע שלי וכמותו היא יפה בעיניי יותר במהומתה מאשר בשלוותה.

לבי ועיניי נמשכים אל אתר הבנייה יותר מאשר אל הבניין הבנוי, אל הכבישים החפורים וקרביהם הפעורים יותר מאשר אל הדרך הסלולה, אל המנוף המצוי בתנועה יותר מאשר אל הפנס העומד, אל הגרר יותר מאשר אל המכונית החונה. אני כבר לא יכול לחכות לתחילת אוגוסט, עת ירעמו מנועי הענק לראשונה. אהיה מאושר. נותר לי רק לקוות שאושרי ינחם את בעלי העסקים שייפגעו, את הנהגים שייתקעו ואת התושבים שיתחרפנו.

וחוץ מזה, בסוף כולנו נוסעים לפתח תקווה כמו קינגים.

 דרור פויר