המשבר ביוון מסתיר את הסיכונים הגדולים באיטליה ובצרפת

ג'ון מיינארד קיינס נהג לומר ש"מה שמצפים לו לעולם לא קורה. זה תמיד הלא צפוי". עם ההתמקדות בבעיות של יוון ומדינות השוליים בגוש האירו, שוקי ההון מתעלמים מהסיכונים העולים במדינות הליבה, בייחוד איטליה וצרפת.

שתי המדינות הללו נאבקות בבעיות מצטברות של חוב גבוה, צמיחה איטית, אבטלה, כספי ציבור במצב גרוע, כושר תחרות נמוך ואי יכולת לאמץ את הרפורמות הנדרשות. ירידת מחירי האנרגיה ביחד עם עלויות הכסף הנמוכות והאירו החלש באדיבות הבנק האירופי המרכזי לא יכולים להסתיר לעולמים את הבעיות הבלתי פתורות העמוקות.

הסך הכולל של החוב בכלכלה האיטלקית - ממשלתי, משקי בית ועסקים - הוא 259% מהתמ"ג, עלייה של 55% מאז 2007. החוב הצרפתי המקביל הוא 280% מהתמ"ג, עלייה של 66% מ-2007. והחישוב הזה אינו כולל גירעונות אקטואריים במערכות הפנסיה והבריאות, וכן את ההתחייבויות לחילוצים שארגן גוש האירו.

הגירעון הממשלתי האיטלקי הוא 2.9%. החוב הציבורי הוא כ-2.6 טריליון אירו, כ-140% מן התמ"ג. החוב הציבורי הצרפתי הוא מעל 2.4 טריליון אירו, או 95% מהתמ"ג. הגירעון התקציבי הנוכחי הוא 4.2% תמ"ג. השנה האחרונה שבה היה לצרפת תקציב מאוזן הייתה 1974.

כלכלת איטליה הצטמקה בכ-10% משנת 2007, כתוצאה משלוש תקופות מיתון בזו אחר זו. שיעור האבטלה עולה על 12%, עם אבטלת צעירים ב-44%. צמיחת התמ"ג הצרפתי היא אנמית, עם אבטלה של מעל 10% ואבטלת צעירים של מעל 25%.

גם ביצועי סחר החוץ פושרים מאוד. העודף השוטף הנוכחי במאזן התשלומים האיטלקי, 1.9%, משקף את חולשת הכלכלה המקומית יותר מאשר את עוצמת היצוא. הגירעון השוטף הצרפתי הוא 0.9% מהתמ"ג, עם ירידה בחלקה של צרפת בעוגת היצוא העולמית.

הבעיות של איטליה וצרפת הן מבניות, ואינן קשורות למשבר החובות בגוש האירו. שכר גבוה, שוקי עבודה לא גמישים, הטבות רווחה נדיבות, מגזרים ציבוריים גדולים והגבלות על מסחר הם הבעיות העיקריות.

בדירוג התחרותיות של הפורום הכלכלי העולמי, איטליה וצרפת מדורגות במקומות 49 ו-23 בהתאמה, הרבה אחרי גרמניה (4) ובריטניה (10). במחקרי הבנק העולמי איטליה וצרפת מדורגות 56 ו-31 במונחי קלות עשיית עסקים. ארגון טרנספרנסי אינטרנשיונל מדרג את איטליה במקום ה-69 מבין 175 מדינות במונחי תפיסת שחיתות במגזר הציבורי - כמו רומניה, יוון ובולגריה.

כושר התחרות הנמוך מחריף בגלל המטבע האחיד. עד הירידה האחרונה בשער האירו, איטליה וצרפת סבלו ממטבע חזק מדי ב-15%-25% ביחס לביצועים שלהן. ללא האופציה המסורתית של פיחות הלירטה או הפרנק כדי לשפר את התחרותיות הבינלאומית, שתי המדינות מסתמכות יותר ויותר על הוצאה ציבורית במימון חובות (אג"ח מדינה) כדי לקיים את הפעילות הכלכלית ולשמור על רמת החיים.

ההתקדמות לקראת שינויים מבניים היא איטית. בין שהכלכלה משתפרת או מתדרדרת, הרפורמות נגנזות בדרך כלל משיקולי עיתוי לא נכון. גם האנטיפתיה העמוקה כלפי שווקים ועסקים מטרפדת את השינויים.

ייתכן שצרפת ואיטליה לא יוכלו להימנע ממשבר פיננסי. התמ"ג הריאלי יצטרך לצמוח ביותר מפי שניים מהשיעור החזוי כדי לייצב ואחר כך לצמצם את יחסי החוב-תמ"ג בשתי המדינות.

לחילופין יהיה צורך בקיצוצים עמוקים של הגירעונות התקציביים כדי להתחיל לרדת מהרי החובות. ההתאמה התקציבית הנחוצה של כ-2% מהתמ"ג תזיק יותר מאשר תועיל, מפני שהיא תיצור את מעגל הקסמים השלילי של צמיחה איטית יותר, עלייה בגירעונות וגיוסי חוב גדולים יותר.

כלכלה חלשה ואינפלציה נמוכה יעלו בסופו של דבר את החובות מעל הרמה הקריטית, ויציתו משבר.

הנשיא המנוח פרנסואה מיטראן האמין ש"צריך לתת לזמן לעשות את שלו", אבל ב-15-20 השנים האחרונות, איטליה וצרפת מבטיחות רפורמות חיוניות. לרוע המזל, הזמן אוזל, עם השלכות רציניות על שתי המדינות, על הפרויקט האירופי ועל המשקיעים באג"ח ובמניות של איטליה וצרפת.