המקרה המוזר של הגט

הדרך הארוכה של בני זוג יהודים לגירושים בדרך-כלל מתקצרת משמעותית כאשר שני בני הזוג פונים לבקש גט בהסכמה. אם אין מחלוקת בין הצדדים שחייהם המשותפים הגיעו לקיצם, ושניהם מעוניינים בפירוד ובדף חדש בחייהם - בית הדין הרבני נוטה לכבד את רצונם, ומתערב רק במקרים חריגים, כמו לדוגמה כאשר האישה מצויה בשלבי הריון מתקדמים.

גם במקרים כאלה, בית הדין הרבני מציע ניסיונות שלום-בית ופישור מתוך תקווה שמדובר במשבר זמני, אולי על רקע מתיחות שהכניסה ההתרחבות המשפחתית הצפויה, אך בדרך-כלל אינו כופה את עמדתו על בני הזוג ומסדיר ביניהם את הגט אם הם עומדים על כך.

השבוע, באורח חריג, בית הדין הרבני סירב להסדיר גט בין בני זוג, על אף ששניהם הסכימו לגירושים, והסיבה לכך היא אוסף מהלכים משפטיים קיצוניים שבהם נקטה האישה, וסופם גול עצמי, אם כוונתה הייתה באמת להתגרש.

תחילת הליכי הגירושים בין הצדדים, לאחר 14 שנות נישואים, התקיימה כבר בשנת 2012, אז האישה תבעה גירושים בטענה כי הבעל בוגד בה, וכן עתרה לחיוב הבעל בתשלום סכום הכתובה לידיה.

הבעל הסכים עקרונית לגירושים, אך דרש כי בית הדין הרבני יכריע בנושא סכום הכתובה שעליו לשלם בטרם יסודר הגט, בכדי שיידע מהו מחיר החופש.

בית הדין נעתר לבקשת הבעל וקבע דיון בנושא הכתובה, אך האישה לא הסכימה להמתין - ומיד פנתה בתביעה חדשה לבית המשפט לענייני משפחה.

בתביעתה בבית המשפט עתרה האישה לחייב את הבעל בפיצויי נזיקין בסך 5,000 שקל עבור כל חודש שבו הוא לא נותן לה הגט, בטענה כי התעקשותו על הדיון בנושא הכתובה לפני מתן הגט הופכת אותה לעגונה.

לאחרונה נדחתה תביעת הנזיקין של האישה בבית המשפט לענייני משפחה, אשר פסק כי אין בסיס לטענה שהבעל מעגן את האישה, אך האישה הגישה ערעור על פסק הדין, וההליכים בעניין זה נמשכים.

קשה לדמיין זילות גדולה יותר של המושג "עגונה" מאשר תביעת נזיקין זאת. המוסד של תביעות נזיקין בגין עגינות, שהפך נפוץ בשנים האחרונות, נועד לשמש כ"נשק יום הדין", במקרים קיצוניים שבהם בתי הדין הרבניים מגלים אוזלת-יד כנגד בעלים סרבני גט במשך שנים, על אף שאין סיבה לגיטימית לעכב את גירושי הצדדים.

הכוונה אינה ליצור מסלול עוקף בית הדין הרבני, כך שכל צד שיתבע גירושים, ולא יקבל גט באופן מיידי, יוכל לאיים על בן הזוג השני באמצעות סנקציות כספיות קיצוניות.

עמדת בין הדין הרבני לגבי תביעות נזיקין שמוגשות לפני שסודר הגט היא ידועה. בית הדין עוצר מיד את הליכי הגירושים, בטענה כי מבחינה הלכתית האיום החיצוני על הבעל בסנקציה כלכלית, אם לא ייתן גט מיד, הופכת את הגט ל"מעושה", כלומר חסר תוקף.

בהיות בית הדין הרבני הערכאה הבלעדית המוסמכת לפרשנות הלכתית, אין משמעות לשאלה אם זה נכון, ואישה שלא מוחקת את תביעת הנזיקין, גם כשהבעל כבר מסכים לתת את הגט, למעשה מונעת את אפשרות הגירושים.

כך קרה גם הפעם: בית הדין הקפיא את הליכי הגירושים ברגע שנודע לו כי האישה הגישה תביעת נזיקין נגד הבעל, במטרה להכריח אותו לתת לה גט מיידי, בניגוד להחלטת בית הדין הרבני על-פיה צריך קודם ליישב את נושא הכתובה.

כתוצאה מכך, הצדדים נמצאים כיום 3 שנים לתוך הליך הגירושים, שניהם מעוניינים להתגרש, אך בית הדין הרבני מסרב לסדר ביניהם גט, עד שלא יסתיימו או יימחקו ההליכים שמנהלת האישה בבית המשפט האזרחי.

אם יידחה בסוף ערעור האישה על פסק הדין, היא תגלה כי התנהלותה הביאה אותה בעצם למצב של קרחת משני הצדדים - ללא כספי פיצויים על עגינות וללא גט במשך 3 שנים.

על אף שאין שום דבר בלתי חוקי בהתנהלות המשפטית של האישה, אין ספק שהיא מעוררת חוסר נוחות רבה. העיכוב בסידור הגט בשנת 2012 נבע מעמידתה של האישה על קבלת סכום הכתובה - זכות שמקורה הלכתי בלבד, במנותק מן הכספים שתקבל במסגרת חלוקת הרכוש האזרחית בין הצדדים.

זכות הלכתית כרוכה בברור הלכתי בבית הדין הרבני, ולכן הריצה לבית המשפט האזרחי, כדי לנסות ולעקוף את הדיון בבית הדין הרבני, מהווה שימוש לא ראוי בזכות הגישה לערכאות וניצול של הליך התביעה האזרחי השמור לנשים עגונות שבאמת זקוקות לכך - וכאלה, למרבה הצער, לא חסר.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il