מסע בארץ המטאפורות

למה הם מתכוונים, כאשר הם מניפים דגלים ישנים? למה הם מתכוונים, כאשר הם מזמינים חיילים זקנים לחגיגות נצחון? למה הם מתכוונים, כאשר הם פורשים שטיחי יוגה ברחובות, ומזמינים את העולם כולו ללמוד מהם איך לעמוד ואיך לנשום?

דגלים, סמלים, חגיגות ויוגה ברחובות סיפקו לנו השבוע הסחות דעת מעניינות מן התבניות של דיון פוליטי, מאמריקה עד הודו ועד סין.

הכול הוא כמובן לשון השאלה. הם מדברים פוליטיקה באמצעות הסמלים. אבל הסמלים מספקים ניואנסים וגירויים, שוויכוח פוליטי רגיל מתקשה לספק. הם מזכירים לנו את המידה שבה אסוציאציות רגשיות, געגועים ופחדים מכוונים את מהלך מחשבתנו, וממילא את מעשינו.

קחו למשל את דגל הקרב של מדינות הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית. המושלת ההודית-אמריקאית של מדינת דרום קרוליינה קראה השבוע להוריד אותו מן התורן אחת ולתמיד.

היא רפובליקנית, ואין עניין סביר פחות בשביל רפובליקן, באחת המדינות השמרניות (קרי, ימניות) ביותר של ארה"ב, לקרוא להורדת הדגל ההוא. הנפתו הפומבית והרשמית, תחילה על כיפת הקפיטול של דרום קרוליינה, מושב הממשלה, ואחר כך בחזית הקפיטול, הייתה אקט של אמונה ושל התרסה. רק שמאלנים וליברלים, וכמובן שחורים, התנגדו לדגל ההוא.

לפני ששלף רובה

מה קרה אפוא למושלת, ניקי היילי, מן התקוות הגדולות של מפלגתה (בת 43 בלבד, ועומדת בעיצומה של תקופת כהונתה השנייה. אל תשתוממו אם תחזרו ותשמעו את שמה בהקשרים רחבים מזה של דרום קרוליינה)?

היא הגיבה על הטבח בכנסיה שחורה, בסוף השבוע שעבר. צעיר לבן נכנס לכנסיה במהלך שיעור בכתבי הקודש. את השיעור ניהל כוהן-הדת המקומי, חבר הסנאט של מדינתו. הצעיר התיישב בשתיקה, לפני שפתח את פיו, לפני ששלף רובהו, לפני שירה ללא אבחנה, והרג תשעה מעשרת הנוכחים, כולל הכוהן-הסנטור.

עד מהרה התברר שהצעיר ההוא היה שקוע עד צוואר בתעמולת-שנאה של ארגונים גזעניים קיצוניים. הוא היה משוכנע שהאדם הלבן מאבד את ארצו. הוא הצטלם בחולצה מעוטרת בשני דגלים שיצאו משימוש בשלהי המאה ה-20: אחד היה שייך לדרום אפריקה של האפרטהייד, והשני היה שייך לרודזיה, מדינה קצרת-ימים שכונן המיעוט הלבן בזו הנקראת כיום "זימבאבווה". אתר הרשת, שהעניק השראה לרוצח, נקרא "הרודזי האחרון".

אבל הדגל החשוב ביותר לא היה לבן-אפריקאי. דילאן רוף, בן 21, בלונדיני כחול עין שהיה יכול להסתווג על נקלה כ-All American Boy, לא התגעגע אל רודזיה. הוא התגעגע לעומת זאת אל "הקונפדרציה", ההתאחדות של מדינות הדרום, שפרשה מארה"ב לפני 154 שנה. חברותיה עמדו על זכותן להוסיף ולקיים עבדות בגבולותיהן.

נוסטלגיה פעילה

הדרום הובס בדיוק לפני 140 שנה, באפריל 1865. אבל התפתחה בו נוסטלגיה פעילה אל עצמאותו קצרת-הימים והרת-האסון.

לא זו בלבד שאפליה גזעית ממוסדת נהגה במדינות הקונפדרציה לשעבר במאה השנה שלאחר התבוסה, אלא שביטויים של הערצה ושל געגועים אל הקונפדרציה נשזרו בחיי הדרום. רחובות מרכזיים נקראו על שם גיבורי הקונפדרציה (אפשר למצוא אותם עד עם היום הזה אפילו בפרברי וושינגטון, במדינת וירג'יניה). דגלי הקונפדרציה הופיעו על תרנים רמים של אסיפות מחוקקות מלואיזיאנה עד ג'ורג'יה, מאלבמה עד וירג'יניה.

מלחמת-האזרחים מוסיפה לפעם בזיכרון הלאומי האמריקאי. 56% מן הנשאלים בסקר של מכון פיו (Pew) אמרו זה לא כבר, כי מלחמת האזרחים "מוסיפה להיות רלוונטית לפוליטיקה האמריקאית ולחיים הפוליטיים". היא מטילה צל ארוך על דיונים בשאלות גזע - וגם בשאלות של מה שמכנים "זכויות המדינות", זאת אומרת מידת עצמאותן מן הממשלה המרכזית בוושינגטון.

הנפת דגל הקונפדרציה בחזית גבעת הקפיטול של קולומביה, בירת דרום קרוליינה, חוללה בשעתה סערת רגשות הרחק מעבר לגבולותיה. ארגונים יציגים של שחורים יזמו חרם על תיירות לדרום קרוליינה. נעשו השוואות בין הדגל הדרומי ובין צלב הקרס הנאצי. אבל כל פוליטיקאי דרומי לבן עם שאיפות להתקדמות בחיים נזהר מלקרוא להורדת הדגל.

הטאבו נשבר השבוע. לא רק המושלת היילי, כי אם גם הסנאטור הבכיר של המדינה בוושינגטון, לינדזי גרהם, אחד הטוענים לנשיאות במירוץ הרפובליקאי הצפוף להחריד, קרא להוריד את הדגל.

הנה כי כן, הדגל הדרומי מוצא ממחלקת הנוסטלגיה, ומועבר למחלקת הגזענות הרצחנית. נראה אם יהיו לזה תוצאות לא-סמליות, זאת אומרת, אם דרומיים לבנים יקדישו יותר זמן מחשבה לשאלת הקשר בין התנהגותם הפוליטית ובין תחושת הניכור אל השחורים. היא מוסיפה להיות נחלתם של השחורים, גם 50 שנה לאחר שאומצו החוקים לשיווי מלא של זכויות האזרח.

להתעטף בדגל

דגלים תמיד העסיקו את האמריקאים. אירופים, החושבים שפטריוטיות פומבית מדי נועדה רק לימין הקיצוני, חוזרים ומופתעים לגלות עד כמה האמריקאים אוהבים להניף את דגלם הלאומי, לא רק בימי העצמאות. 62% מן הנשאלים בסקר דעת קהל (של מכון פיו, 2007) אמרו שהם מניפים את הדגל לראווה בבתיהם, במשרדיהם וברכביהם. השיעור הזה עמד בעינו כל אימת שהוצגה השאלה מאז 1987.

מפעם לפעם, הדגל פולש אל הזירה האלקטורלית. פוליטיקאים אוהבים "להתעטף" בו, על פי הצורך. ב-1988, הרושם שהמועמד הדמוקרטי לנשיאות "מתנגד לדגל" מילא תפקיד לא מבוטל בנצחונו של ג'ורג' בוש האב. יריבו, מייקל דוקאקיס, תמך בזכות להימנע מן השבועה היומית "לדגל ולרפובליקה", שתלמידי בתי ספר מחויבים בה.

להטעים את עליונותו הפטריוטית, בוש אפילו ביקר במיתפרה של דגלים במדינת ניו ג'רזי. לא מעטים חשבו אז שהפוליטיקה האמריקאית באמת התרוקנה מכל תוכן ממשי, אבל הדמוקרטים למדו לקח: צאו מגדרכם להפגין פטריוטיות.

שיקומו, המורים היפנים האלה

סמלים לאומיים מביכים את רוב העולם המתועש. הם מביכים במיוחד את הארצות, שתוקפנותן התחילה את מלחמת העולם השנייה. הגרמנים לא העזו להניף את דגליהם הלאומיים בגאווה, ולשיר את המנונם, כנראה עד משחקי הגמר של הגביע העולמי בגרמניה, ב-2006.

היפנים הצניעו מאוד את גאוותם בעניינים שאינם נוגעים לסוני ולטויוטה. אבל ביפן יש התעוררות של רגשות לאומיים, בהשראת ממשלת ימין חזקה. בשבוע שעבר קרא שר החינוך של יפן לנשיאי האוניברסיטאות להניף את הדגל הלאומי וליזום שירה פומבית של ההמנון. המתנגדים אומרים, שההמנון הוא בבואת המיליטריזם היפני, שהנחיל כל כך הרבה ייסורים לאסיה לפני 75 שנה. ההמנון קורא להנציח את שלטונו של הקיסר ל"עשרות אלפי דורות".

בחודש שעבר, בית משפט בטוקיו קצב פיצויים של 537 מיליון יאן (4.34 מיליון דולר, או 16.4 מיליון שקל) ל-22 מורים, שפוטרו לאחר שסירבו לקום על רגליהם לשירת ההמנון. יהיה מעניין לראות אם הממלשה תערער. בית המשפט העליון של יפן פסק לפני שלוש שנים, שמותר להעניש מורים על חוסר כבוד להמנון, אם כי מוטב להסתפק בנזיפה.

מי יוזמנו לעיר האסורה?

יפן עומדת תדירות למשפט ההיסטוריה של שכניה. הביקורים התקופתיים של בכירים יפנים במקדש יאסוקוני בטוקיו, שבו חרותים שמות נופלי המלחמות, מעוררים את חמתן התקופתית של סין ושל קוריאה הדרומית. בין השמות נמצאים גם אלה של מנהיגי יפן, אשר נידונו אחר כך למוות על פשעים נגד האנושות.

עכשיו מתקרב ובא יום השנה ה-70 לכניעת יפן (ספטמבר 1945), וסין מתמרקת והולכת לכבודו. מצעד צבאי גדול יצעד בחזית "העיר האסורה" של בייג'ין. כל ארצות אסיה, שהשתתפו במלחמה נגד יפן, מוזמנות להשתתף בו, אף כי הנסיבות מעוררות אי-נוחות: חלק מן הארצות המוזמנות חושבות כיום את סין ליורשתו המובהקת של המיליטריזם היפני ושל שאיפות התפשטותו.

עד השבוע לא ידענו אם הממשלה הקומוניסטית תזמין ותיקים של המלחמה מטייוואן. האי הקטן, המעצבן את סין מחוץ לכל יחס והיגיון, נמצא בשליטת מפלגת הקואומינטנג, יריבתם ההיסטורית של הקומוניסטים. המתח פג, כאשר בייג'ין הודיעה שהוותיקים הטייוואנים יוזמנו, מפני שהם "מילאו תפקיד חשוב" במלחמה.

גם חיילים הודים יצעדו בבייג'ין. אמנם הודו העצמאית עדיין לא נולדה אז, אבל מאות אלפי חיילים הודים לחמו בהתנדבות בשורות הצבא הבריטי, באירופה, באפריקה ובאסיה.

אף על פי כן, ההשתתפות ההודית תהיה קצת משונה, בהתחשב בפולחן הגיבורים, הנוהג עד עצם היום בהודו לכבודו של אחד, צ'אנדרה בוס, פוליטיקאי רדיקלי שהתחפש לגנרל, ושיתף פעולה עם הנאצים ועם היפנים במלחמת העולם השנייה. דיוקנו מתנוסס באולמות רשמיים, פסליו מעטרים את חוצותיהן של ערים הודיות. אכן, הודו מתייצבת משני צדי המיתרס, ומרגישה נוח בהחלט, תודה.

המתעמל הראשי

הודו, או לפחות עיר בירתה, הרגישה נוח להפליא ביום א' השבוע. היא לימדה את העולם כולו איך להרגיש נוח. בפעם הראשונה צוין "יום היוגה הבינלאומי", בחסות האו"ם, ובני אדם התמתחו על שטיחיהם, בגניהם וברחובותיהם, כולל ברודוויי, בניו יורק.

המאורע העיקרי, כראוי, היה במרכז ניו דלהי, בשדרה ארוכה ורחבה הנקראת "ג'אנפאת". ראש הממשלה נרנדרה מודי, כוכב עליון של תקשורת, סוכן מכירות יוצא מגדר הרגיל של עצמו, היה המתעמל הראשי.

הודו רגילה בעתונות עוינת. היא מעיין נובע של סיפורים מזעזעים על עוני, על רעב, על אדם-לאדם-זאב. היא חושבת שתשומת הלב השלילית עושה לה אי-צדק. מה על הרבדים העמוקים של חייה ושל רוחניותה? מה על תרבותה בת אלפי השנים? מה על הישגיה המדעיים העתיקים (שהיא מפריזה מפעם לפעם בחשיבותם)?

ראש הממשלה מודי, בפתח השנה השנייה של כהונתו, רוצה להעמיד את הודו במקום שבו עמדה בדור האחרון הדלתא של נהר הפנינה בסין: קו-הייצור של העולם. הוא ושריו חוזרים על הפתחים, ומבטיחים תנאים והקלות למשקיעים זרים. אבל הם מתקשים לשנות את דימויה של הודו. השבוע הם הצליחו במידה חסרת תקדים. הם הבינו את כוחה של המטאפורה. היא כל כך הרבה יותר יעילה ממאה נאומים פוליטיים מתלהמים.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny