"כשרמ"י מסתכלת על הקיבוץ, היא רואה מגרשים לבנייה"

לניר מאיר אין הרבה זמן לחגיגות. מזכ"ל התנועה הקיבוצית הנבחר, שגבר על ארבעת המתמודדים האחרים וגרף כ-45% מקולות חברי הקיבוצים, ייכנס רשמית לתפקיד בשבוע הבא, וכבר עכשיו הוא מחשב את צעדיו במשבר סביב הקפאת הבנייה בקיבוצים והמאבק מול רשות מקרקעי ישראל (רמ"י).

בריאיון בלעדי שהעניק ל"גלובס" יממה לאחר הזכייה, מפריח מאיר הצהרות לוחמניות שמבהירות לכל מי שקיווה כך או אחרת - המאבק על משאב הקרקע הקיבוצי לא הולך לדעוך בשנים הקרובות.

"בין התנועה לרמ"י יש נושא בלתי פתור, שהוא הנוסחה המוסכמת לקבלת חברים חדשים בקיבוץ", אומר מאיר. "הנושא הזה חייב להיפתר כי מבחינתנו, הקיבוצים, מדובר בשאלה קיומית. הבעיה היא שיש כאן שתי זוויות ראייה שונות לסוגיה, שלא מכירות אחת בשנייה. כשרמ"י מסתכלת על הקיבוץ, היא רואה מגרשים לבנייה. כשאנחנו מסתכלים עליו, אנחנו רואים דרך חיים".

מאיר, 59, דור שלישי בקבוצת שילר, נשוי ואב לארבעה ילדים, מילא בשני העשורים האחרונים שורה של תפקידי מפתח ביצועיים בתנועה הקיבוצית, בהם יו"ר הארגונים הכלכליים הקיבוציים, יו"ר ברית פיקוח, יו"ר האחזקות בתנובה, יו"ר ביותר מעשרה קיבוצים בהם כפר עזה וניר-עם שבעוטף עזה, חבר מזכירות בתנועה ויו"ר ומנכ"ל חברת ק.מ.ה לניהול קיבוצים. הוא ניצח בבחירות למזכירות התנועה שהוקדמו בעקבות בחירתו לכנסת של איתן ברושי, מזכ"ל התנועה בשנתיים וחצי האחרונות, בשורות סיעת "המחנה הציוני".

עד שהודיע על מועמדותו לתפקיד המזכיר, נטל מאיר חלק חשוב במגעים מול רמ"י להסדרת משבר הקרקעות בקיבוצים, במסגרתו תקועה בנייתן של אלפי דירות.

"רצו נכס שאפשר להוריש"

- יש לך תכנית סדורה לניהול המאבק ופתרונו מול המדינה?

"אני רוצה להגיע להסכמות. אם נראה את הדברים מאותה זווית, אני בטוח שנגיע אליהן. כמי שהיה חלק אינטגרלי מצוות המשא ומתן שפעל מול הוועדה לבחינת הליך השיוך שמינה השר אריאל ב-2013, אני אומר לך שהבעיה לא גדולה והפערים לא חמורים, והכל מתחיל מהגדרת הבעיה".

תחילתו של המאבק בין תנועת הקיבוצים למדינה בסוף שנות התשעים, אז החליטה רמ"י (אז המינהל) לשים סוף לשליטת הקיבוצים המופרטים באדמות ודרשה מהם לנקוט בשיוך קרקעות, היינו, להעביר את זכויות החכירה בהן לידי החברים, תמורת תשלום דמי היוון של החברים למדינה בגובה שליש ויותר משווי הקרקע. קיבוצים רבים בפריפריה קפצו על ההזדמנות, וחברים רבים בהם רכשו את הקרקע בכספם. מבחינתם, מדובר היה באינטרס חברתי-כלכלי קלאסי: החברים הותיקים רצו נכס שיוכלו להוריש לילדיהם, ואילו המצטרפים הצעירים, ממש כמו חבריהם בעיר, ביקשו להחזיק בנכס בבעלות. אלא שבקיבוצי מרכז הארץ, שם שוויו של מגרש אחד יכול להגיע למיליון שקל, בחרו קיבוצים רבים להשאיר את הקרקע בידי האגודה. בחלקם אף נחתמו חוזים אישיים להעברת הזכויות בקרקע מהקיבוץ לחברים החדשים שהצטרפו, ללא דיווח לרשות המקרקעין. בתגובה, הורה מנכ"ל רמ"י דאז, בנצי ליברמן, לעצור את מתן היתרי הבנייה, החלטה שנותרה על כנה עד היום.

עמדתה המוצהרת של התנועה הקיבוצית נגד שיוך הקרקעות אינה נובעת רק משיקולים כלכליים של החברים, כי אם גם מחשש לפגיעה בצביון החברתי והתרבותי של הקיבוצים ולאובדן האתוס השיתופי שלהם, שהעברת הקרקע לגורמים פרטיים תביא עמה.

לפני כעשרה חודשים נראה היה שהסכסוך ארוך השנים בא על פתרונו, כאשר רמ"י החליטה לאפשר לקיבוצים שאינם מעוניינים או שאינם יכולים לשייך קרקעות, לרכוש מהמדינה את כל קרקעות החכירה בעלות ריאלית, ולהעבירן לחברים בחכירת משנה. התנאי לכך היה כי עלויות הבנייה במגרשים ימומנו על ידי הקיבוצים עצמם, ולא על ידי החברים. בעקבות זאת עתרה התנועה בתחילת החודש לבג"ץ, בדרישה להורות לרמ"י שלא להתנות את מתן היתרי הבנייה לקיבוצים בשיוך הקרקע, או בדרישה כי עלויות הבנייה הפרטית ימומנו על ידי האגודות.

"מישהו בממלכה החליט שלא יהיו יותר קיבוצים, ובטח שלא במרכז הארץ", אומר מאיר. "יש קיבוצים, במרכז ובפריפריה, שמאוד רוצים שהחברים יהיו בעלי הקרקע של הבתים. בסדר גמור, שישלמו למדינה. אבל מי שלא רוצה, למה להכריח אותו? מבחינתו זה לא נדל"ן. הוא רוצה רק לגור שם ולעבוד ברפת. זה הבית שלו. למה שיעשו שיוך אם הם לא רוצים? מי נתן להם סמכות לחייב אותנו?"

בנוגע לחיוב הקיבוצים הלא משויכים בעלויות הבנייה, אומר מאיר כי קיבוצי הנדל"ן, לאורך מישור החוף ובאזורי הביקוש, אינם יכולים לעמוד ברכישת זכויות הבנייה בכלל המגרשים, שאיש אינו יודע מתי והאם ימומשו.

"המחסור בקרקעות הוא אגדה אורבנית", אומר מאיר ומזכיר את 20 אלף הדונם שהעבירה התנועה הקיבוצית למדינה בשנות התשעים, בלב אזורי הביקוש במרכז הארץ, כחלק מהסדר הקיבוצים שנועד לחלצם מהחובות העצומים לבנקים. "עד לרגע זה המדינה לא בנתה כמעט כלום בקרקעות האלה. אז מאיפה הביאו את המחסור בקרקע?"

"יש לנו ענבים"

לדברי מאיר, ניסיונו הקודם בתפקידים כלכליים יסייע לו בתפקידו החדש ובסיום משבר הבנייה מול המדינה: "עשיתי הרבה עסקאות עם בנקים ויזמים", הוא אומר, "ובעיקר יש לי ניסיון בפתרון בעיות שנראו לאחרים בלתי ניתנות לפתרון". את משה כחלון ויואב גלנט, שרי אוצר והבינוי החדשים, מאיר טרם פגש, שכן נאלץ לפרוש מצוות הקיבוצים עם הכרזתו על התמודדות למזכירות התנועה. לדבריו, הוא אינו יודע להעריך לאן מועדות פניהם בכל הקשור למשבר הבנייה, אולם יש לו מסר להעביר להם: "אני מאמין שניתן לפתור כל בעיה בהידברות. לכן אני אומר לכם: אם אתם רוצים לאכול ענבים, יש לנו הרבה פתרונות בשבילכם. אבל אם אתם רוצים לריב, אז ניפגש בבית המשפט".

- האם הקיבוץ בתפקידו ההיסטורי לא סיים את דרכו?

"ממש לא. אף שיש מי שחושב ככה ברשויות, הקיבוץ ממש לא הולך להתמוטט. אתם עוד תראו מה זה תנועה חזקה, חבל לכם על הזמן. עד לפני חודש וחצי הייתי יו"ר הארגונים הכלכליים ואני אומר לך שהמערכת הכלכלית של הקיבוצים איתנה מאוד ואף אחד לא יגיד לנו מה להיות. רק אנחנו נחליט מה נהיה".

רמ"י: לא תבנו עד שלא יוסדרו השימושים החורגים

בשנים האחרונות חזרה התנועה הקיבוצית ממשבר כלכלי ודמוגרפי וכיום מונה אוכלוסיית הקיבוצים כ-165 אלף נפשות המספר הגדול ביותר עד היום, ב-274 קיבוצים, בין השאר בזכות תוכניות ההרחבה בחלק מהקיבוצים.

שטחי הקרקעות שבשליטת הקיבוצים מוערכים ביותר מ-2 מיליון דונמים, והם מיועדים לחקלאות ולצורכי משק. 7,000 דונם מהם משמשים למסחר ולתעשייה, שעבורם קיבלו הקיבוצים היתר שימוש מיוחד. בין השאר מדובר על תחנות דלק, מפעלים, חנויות, פאבים וכד'.

ואולם, לצד השימושים המוסדרים קיימת תופעה נוספת של שימושים חורגים במבני קיבוץ, שלא קיבלו היתר מהרשויות. כעת מבקשים ברמ"י, נוסף על שיוך הקרקעות, להתלות את מתן היתרי הבנייה, גם בהסדרת נושא השימוש החורג בקרקעות הקיבוצים.

לדברי גורם משפטי המעורב במחלוקת בין הקיבוצית לרמ"י, בכל קיבוץ יש לפחות חמישה מבני משק המשמשים בפועל למסחר ולתעסוקה, ואשר לא קיבלו היתר לכך.

לדברי מאיר, דרישת רמ"י בנושא זה מפלה את הקיבוצים: "יש כאן ניסיון סחיטה של רמ"י. הניסיון להתנות את הבנייה בהסדרת השימוש החורג הוא לא מוצדק. אני מסכים שעסק שפועל שלא כדין צריך לסגור או להרוס, אבל שמעת פעם על ראש עיר שלא נותנים לו היתרים לבנות בגלל עסקים לא חוקיים שפועלים בשטחו? מדובר בסך הכל בתופעה לא כל כך רחבה ולא צריך לעשות ממנה עניין".