שידוך לא מוצלח: הלהקות פרנץ פרדיננד והספארקס מתאחדות

הנה מיזם ייחודי, שלאור המצוקות הכלכליות בתעשיית המוזיקה די מפתיע שלא חשבו עליו קודם. שתי להקות, "הספארקס" ו"פרנץ פרדיננד", חוברות יחדיו בשלמותן ליצירת להקה חדשה לחלוטין. ומכאן גם שמה, ראשי-התיבות שלהן.

מיק ג'אגר וקית' ריצארדס התארחו אצל הביטלס וחלקים או חצאים של להקות שונות התארחו באלבומים ובהופעות אצל אחרות. "גאנז אנד רוזז" נולדו כאיחוד של שתי להקות מקומיות: "הוליווד רוז" ו"אל.איי גאנז". אבל להקה שהיא סינרגיה אולפנית טוטלית בין שתיים אחרות של כתיבה, הפקה והגשה? כזו, למיטב זכרוני, עוד לא עשו.

הגרעין לשיתוף-הפעולה נטמן כבר לפני עשור, כשפרנץ פרדיננד פרצו מגלזגו לעולם, בלהיטם הגדול ביותר "take me out" והביעו את חיבתם לספארקס של האחים האמריקאים רון וראסל מאאל, שפעילים כבר מעל 40 שנה. הם התחילו לכתוב שירים בהתכתבות איטית עד להבשלה, והתוצאה היא בעיקר מכובדת וסטרילית.

האלבום לגמרי משמר את הד.נ.א המקורי של שתי הלהקות אם כי הוא פחות מגוון סגנונית מאצל הספארקס לבדם, והגיטרות בו פחות דומיננטיות מאצל פרנץ פרדיננד. קולותיהם של שני הסולנים מתרכבים היטב, וכצפוי משתי הלהקות, שלכאורה יודעות לייצר להיטים מהשרוול, אבל תמיד מחפשות איזה טוויסט, איזה פיתול יצירתי, לא חסרים אירוניה ושנינות ורעיונות מילוליים ומלודיים מעניינים.

יש אפילו שיר בשם הכה-מודע-לעצמו "שיתופי-פעולה אינם עובדים". ואכן, בעוד שברמת הביצוע שיתוף-הפעולה הזה הגון, ברמת הכתיבה לא באמת ברור, למרות שהו מהוקצע, אם זה שידוך מנצח. יש פה פחות פראות יצירתית מבספארקס ופחות חושניות וישירות מאצל פרנץ. בטוח שזו היתה חוויה מלמדת ומהנה לשני הצדדים. כפרויקט זה ודאי מותח אצלם את כל היכולות והכישורים והשרירים. אבל ספק מה הרווח האמנותי הגדול, אולי רק חשיפה לקהלים חדשים.

כרגע ההרכב המשותף נמצא במסע הופעות אירופאי, שיסתיים בסוף הקיץ. ספק אם יהיה לשיתוף-הפעולה הזה קיום ארוך-טווח. כמודל כלכלי למצוקות הפרנסה של אמנים בכל העולם, אולי זה סטארט-אפ פנטסטי.

* ציון: 6

זקן מדי לדיסקו: ג'ורג'ו מורודר - דז'ה וו

אשף הלהיטים של האייטיז בקאמבק מאכזב ומרתק. האיש שאחראי לפס-קול של "אקספרס של חצות", "פלאשדאנס" ו"טופ גאן", לא מצליח לשמור על הקסם.

אני מקווה שאמות לפני שאזדקן" שרו "המי" באמצע שנות ה-60 ועשור אחר-כך "ג'טרו טאל" ענו ב"זקן מדי לרוקנרול, צעיר מכדי למות". שאלות הגיל והרוק'נ'רול הן לפעמים ותיקות ותשושות יותר מהאמנים. אבל הנה מקרה מעניין ולא שכיח: ג'ורג'ו מורודר, איטלקי שזינק לתהילה גלובלית, ועיצב את פסקול חייהם של צרכני הפופ בשנות ה-80-70.

ההפקות החדשניות שלו, עם דונה סאמר ועם שלל אמנים כמו דיוויד בואי ובלונדי והספארקס (ר' ידיעה נוספת למטה), אחראיות לא רק למכירות של מאות מיליוני שירים, אלא גם לעיצוב אסתטיקה, תפיסה וחשיבה, שניכרות עד היום בכל אגפי הדיסקו והמוזיקה האלקטרונית לדורותיה.

מורודר סיפק פסקולים בלתי נשכחים לסרטי ענק, כמו "אקספרס של חצות", "הסיפור שאינו נגמר", "ג'יגולו אמריקאי", "פלאשדאנס", "פני צלקת", והשיר האהוב עליו ביותר, לדבריו: "Take my breath away" של "ברלין" מהסרט "טופ גאן".

אלבומו החדש הוא השלם הראשון שלו מזה 30 שנה. הוא החל להיווצר כש"דאפט פאנק", מעריצים שלו כמו אלפי מוזיקאים אחרים, אירחו אותו באלבומם האחרון, לפני שנתיים. מורודר החל מאז לעשות רמיקסים לאמנים ואפילו לדג'ות בעצמו, וכעת נולד האלבום עם חומרים חדשים.

למרות שיש כאן שלל קולות של זמרים אורחים, הקטעים הטובים בו הם אלה הכליים. אחד מהם נושא את השם הכה-סמלי וטעון: "74 זה ה-24 החדש". זו לא רק אמירה אופטימית ומשעשעת, שמעידה על שינויים בדמוגרפיה ובתוחלת החיים במערב. זו גם הצהרה יומרנית.

בשירים שבהם מורודר מארח זמרים, שחלקם יכלו להיות ניניו, הוא אינו מסתפק בהצדעה לעברו המפואר, אלא ממש מתחרה על מגרשי הפופ מול מפיקים עכשוויים, ושם התוצאות הרבה פחות משכנעות. ההגשה הקולית הכי טובה שייכת לקליס, אבל השיר שלה מאד חלש. קיילי מינוג מתוקה ויוצאת יחסית ללא פגע, אך גם ללא שום רושם ניכר. הלחן המצטיין כאן הוא wildstar ששרה foxes הבריטית הצעירה. הוא היה יכול להיות להיט ענק, בזכות הפזמון הרצחני. אבל הטיפול ההפקתי פה, כמו ברוב האלבום, נשמע בעיקר כמחווה לעבר, נעדרת חן והומור או פרספקטיבה.

זה לא נשמע כמשהו טרי שמרענן את ההיסטוריה, אלא כמשהו ישן שהולבש כדי להידמות לעדכני. והמלבושים החדשים אינם מחמיאים לו. העדכון הקולי המוצלח ביותר ממורודר של שנות ה-80 לזה של הפופ הנוכחי קורה בשיר הנושא, בהגשתה של סייה. היא שרה במחווה לזמרת הסול המנוחה ארת'ה קיט, והשיר מתון יחסית ומתנפל על הסאונד של האלף הנוכחי בפחות אגרסיביות מאשר בשירים האחרים.

מיקי אקו מגיש בלדת יורו-פופ הירואית, שהיתה יכולה להתאים ל"א-הה" הנורבגים, אבל גם היא פחות חופשית ומסעירה, ומתנהגת יותר כמו משהו שמרוב ציות לחוקים ניטלה ממנו כל חושניות וסערה אמיתיות. ויש כאן גם תאונה ממש קטלנית, שלא מחמיאה לאיש מהחתומים עליה, כשבריטני ספירס ומורודר מתעללים ב"טומ'ז דיינר" של סוזן וגה. אין בגרסה שלהם שום דבר שראוי לאוזני אדם.

בחלק גדול מהשירים האחרים מורודר מנצל גיטרות סול-פאנק-דיסקו בסגנון שהכי מזוהה עם מפיק עילאי אחר בן המחזור שלו, נייל רוג'רס. רוג'רס השתתף אף הוא באלבום האחרון של דאפט פאנק, שהתניע לו מחדש את החשיפה בלהיטם המשותף עם פארל וויליאמס, "גט לאקי". אבל רוג'רס, למזלו, הוא מקרה הפוך ממורודר, משום שהוא לא מנסה כעת להתחרות בצעירים אלא רק מביא את כלי הביטוי המבריקים שלו לשירותם.

אם מורודר היה מסתפק בכך, ייתכן שהיה יוצר אלבום מוצלח יותר.

הציון שקיבל כאן גבוה יחסית רק הודות לקטעים הכליים ולסימפטיה. בכל זאת יש משהו מבורך בשיבה לזירה של ענק שכזה. אלבום שמומלץ רק לשוחרים קנאיים של להיטי פופ מהאייטיז.

* ציון: 6

 המספרים של מורודר

ביטס 1: רדיו אפל

ביום שלישי הקרוב, כחלק מהשקת שירות הסטרימינג החדש של אפל, וכחלק מהקמפיין הדורסני שמנהלת החברה לקראתו, יושק גם "ביטס 1 רדיו". מעין תחנות רדיו של אפל, ובה שלל תכניות אישיות בהגשת מוזיקאים.

המובילים ביניהם יהיו אלטון ג'ון, ד"ר דרה ופארל וויליאמס. וויליאמס הוא גם הראשון שיעלה שיר חדש שלו בפלטפורמה החדשה. השיר "חופש" ייצא לחשיפה בלעדית באמצעות אימפריית אפל. השיר ישמש גם כפרסומת של החברה - עוד עירוב תחומים שהופך למקובל.