גז זה לא קוטג'

בדקה ה-90, רגע לפני שממשלת ישראל עתידה להסדיר את מבנה משק הגז לדורות הבאים, ולאחר עשרות ועדות מקצועיות אשר תיקנו עוולות בנושא הגז, מנסים כוחות עלומים להעביר את הדיון המקצועי במבנה משק הגז המקומי לרחובות ישראל, כאילו גז הוא המקבילה האקטואלית של קוטג'.

הרעיון של מתנגדי מתווה הגז הוא לנסות ולזרוק למערכה נשק שובר-שוויון בדמות זעקת ההמון הישראלי אשר נגזל לכאורה על-ידי ברוני הגז, ולצייד את המחאה בסיסמאות קליטות ורדיקליות. ההיגיון של מתנגדי מתווה הגז אשר מצויים בעמדת הפסד במגרש הפוליטי, הוא להרחיב את גבולות זירת ההתנגדות למגרש הציבורי, וכך לנסות ולסדוק את הלגיטימציה של ממשלת ישראל לקבל החלטות קריטיות על עתיד משק הגז.

אך בסוגיית הגז, יש להימנע מלגרור את אזרחי ישראל לוויכוח מקצועי זה, ולשמר את כוח המחאה הציבורית לאתגרים חשובים אחרים. איננו מקילים ראש בחשיבות הנושאים שעל הפרק בדיון על הסדרת משק הגז, וברור כי מדובר בסוגיה אסטרטגית לדורות; כל שאנו אומרים הוא כי אין זה ויכוח לרחובות ישראל.

בניגוד למחאת יוקר המחיה אשר צמחה ממצוקה אמיתית אשר כמעט כל משק-בית בישראל חש, הרי הוויכוח או הדיון על מבנה התחרות במשק הגז ועל הפיקוח על תעריפיו, הוא ויכוח למקצוענים בלבד, ורחוק מלהיות ויכוח אינטואיטיבי אשר כל אחד מאיתנו מסוגל לייצר בו שיפוטיות מושכלת.

כולנו רוצים גז זול, תמלוגי גז גבוהים, פיתוח מהיר של משק הגז, סטנדרטים גבוהים של איכות הסביבה ועוד; רק שעדיין לא נולד הגאון שיפתח את הנוסחה כיצד לייצר את אלה בלי לגרום נזק עצום לכלכלת ישראל.

כל צד בוויכוח על מבנה משק הגז הצטייד בטובי המומחים, ומתאמץ נואשות להציג את הצד השני לדיון המורכב, כחסר אחריות ממלכתית. הפשטה של מערכת השיקולים האנרגטית הלאומית לשפת רחוב היא משימה בלתי אפשרית ולא ראויה, ממש כמו שתוכנית אסטרטגית רב-שנתית של מערכת הביטחון לא תנוהל לעולם באוהל בשדרות רוטשילד. איש לא חשב להעביר את הדיון על פיתוח כיפת-ברזל לרחובות ישראל, וטוב שכך. הפוליטיקאי שהחליט על הפרויקט זכה לקיתונות של ביקורת ולעג בזמן אמת, אך המציאות בראי הזמן הוכיחה שמנהיגים מסוגלים לקבל החלטות אסטרטגיות מוצלחות.

רמיזות בוטות, שלפיהן הפוליטיקאים והפקידים העוסקים בנושא הם חבורה של מושחתים, אינן לגיטימיות. אמנם פוליטיקאים רבים וחשובים סרחו בשנים האחרונות ופקידי ממשלה ניהלו את הקריירה העתידית שלהם מכיסא הרגולטור, אולם אין הדבר מעיד כלל על כך שזהו המצב כיום. למעשה, שר האנרגיה יובל שטייניץ ויועצו המקצועי פרופ' איתן ששינסקי לדוגמה, תרמו לכיסו של הציבור במאבק על הכנסות הגז העתידיות יותר מכל אחד אחר בסביבה.

לפיכך, יש ליחס לעמדתם משקל רב משל אחרים, כאשר הם מצדדים במתווה המתגבש. גם אם תקראו לנו תמימים, אנחנו מאמינים כי ראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו לא מחליט על עתיד משק הגז משיקוליו של איל ההון שלדון אדלסון, ורמיזה כזו היא פגיעה בכל הציבור הישראלי שנתניהו הוא ראש-ממשלתו עד להודעה חדשה.

היות שאין לנו לא פוליטיקאים אחרים ולא מערכת פקידות אחרת, אין לנו אלא לקוות כי הדור הנוכחי של השרים והפקידים פועל אך ורק לטובתנו, ולא מונע על-ידי אינטרסים זרים. והיה אם יתבהר על ציר הזמן כי מישהו מן המערכת הפוליטית והפקידות חטא, צריך לכלוא אותו מאחורי סורג ובריח, עד שייגמר הגז במאגר לוויתן. אולם אין להטיל בכולם דופי מראש, ולתייגם כגנבים בפוטנציה.

איננו מומחים לכלל הניואנסים בוויכוח המקצועי המורכב על המבנה האופטימלי העתידי של משק הגז, אולם ברור לנו וצריך להיות ברור לכולם, כי לא מדובר פה בוויכוח בין ידענים מופלגים לבין בורים, או בוויכוח בין מושחתים אפלים לצדיקי הדור, אלא מדובר בהכרעה סופר-קשה הכרוכה הן בשיקולים כלכליים והן בשיקולים גיאופוליטיים.

בנסיבות כאלו קל לשבת בצד, להשמיץ את מקבלי ההחלטות, לגרור את מדינת ישראל לזירת אגרוף משפטית, ולהותיר את הגז קבור במעמקי הים לשנים ארוכות. הרבה יותר קשה לקבל החלטה אמיצה, לעמוד מול הזעם הציבורי הלא ספונטני, ולהניע את משק הגז קדימה. איננו מוציאים מכלל אפשרות כי הממשלה טועה וניתן היה להשיג תוצאה תחרותית טובה יותר בכל האמור למבנה העתידי של משק הגז, אולם הדיון בנושא היה עמוק, ארוך בשנים, ורחוק מלהיות שטחי. בנתונים אלו גם למנהיגים מותר לטעות.

הכותב הוא האסטרטג הראשי בקבוצת איילון.