סרדינים ממעמד הביניים

המורים של היום הם גיבורי-על. אני מכיר את מערכת החינוך גם כאבא לילדים שהיום שבתו על הצפיפות בכיתות, גם כבעל למורה, וגם כמנהל פרויקטים חיצוניים בבתי ספר. אין לי ספק שהמורים של היום הם גיבורי-על, מפני שצריך כישורי-על בימינו כדי לחנך וללמד כיתות גדולות. נכון, תמיד היו 40 תלמידים בכיתה (ליתר דיוק זהו תקן מקסימום שנקבע עוד ב-1959), אבל שלושה דברים גדולים השתנו מאז, והם מצריכים הקטנה דרמטית של גודל הכיתה.

צרכים משתנים בחינוך

השינוי הראשון הוא עודף הגירויים, המידע והאפשרויות שכל ילד (וגם מבוגר) נחשף אליו. מכל הרשתות, המשחקים והאירועים הצבעוניים שמתרחשים אי-שם מחוץ לכיתה, אין מצב שהתלמיד יתעניין דווקא במה שכתוב על הלוח. דור ה-Y (שגדל על אינטרנט) ודור ה-Z (שגדל על טלפון חכם) זקוק לחלוקת קשב תואמת לכיתה קטנה.

השינוי השני הוא התרופפות המשמעת. היחס של ילד למבוגר, או של תלמיד למורה, שונה כיום לעומת שנות ה-60 וה-70. אפשר לשים כותרות יפות של מעמד המורה, אבל עם 40 תלמידים זה לא באמת יעזור.

השינוי השלישי הוא הצורך בשיטת החינוך אחרת. החינוך המודרני תקוע במאה ה-19, אז מורה היה דוחס חומר לראשי התלמידים בהתאם לשוק העבודה. המאה ה-21 היא עולם משתנה, והחומר שנכנס היום לראש לא יהיה רלוונטי בשנת 2030. תלמידים היום צריכים להבין שיטות למידה, לחקור ולשאול, להתנסות, לדון וללמוד אחד מהשני. זה לא יקרה בכיתות של 35-40 תלמידים.

בשנים האחרונות התחילה תופעה של הקטנת כיתות בתשלום. לוקחים שלוש כיתות של 40 תלמידים והופכים אותן לארבע כיתות של 30. מי מממן את המשכורת למורה נוספת? הרשות המקומית או תשלום מצד ההורים, או שילוב של שניהם. זה מתקיים רק ברשויות שיש להם מספיק כסף לממן זאת, או הורים שמסוגלים לשלם מאות שקלים בחודש כדי שהילד ילמד בכיתה פחות צפופה. הבת שלי זכתה בכיתה של 27 תלמידים במקום 37, בזכות ראש רשות שהקצה לזה את הכסף. אבל זה ממש לא קורה בכל מקום, ובטח לא צריך להיות בדרך העקומה הזו.

אם אנחנו רוצים להיות לפחות במשהו אחד לא במקומות האחרונים ב-OECD, שווה להתחיל עם גודל הכיתות. צמצום של 20% בתלמידי כל כיתה, כלומר מקסימום של 32 תלמידים, ממש כמו הממוצע במדינות המפותחות, זו דרישה לגיטימית. אם המדינה רוצה לחשוב מעבר לקדנציה של שר חינוך כזה או אחר, אם היא רוצה פיתוח עסקי ויזמות, צעירים חושבים מחוץ לקופסה, ופחות אלימות ופשיעה - היא חייבת ללכת על מהלך דרמטי שכזה. מתנגדים תמיד ישאלו מאיפה יגיע הכסף, אבל מסתבר כל פעם מחדש שהכסף קיים, רק צריך לדעת לאן להפנות אותו.

במעמד הנמוך תמיד היו סרדינים

בחצר האחורית של ישראל הרשויות המקומיות לא יכולות להרשות לעצמן את הפריבילגיה, וכמובן ההורים לא יכולים לשלם על הקטנת הכיתות. זו אוכלוסייה שלא מרימה ראש, לא זוקפת גב ולרוב לא יוצאת למאבק. מי שעוסק בהישרדות כלכלית ברמה יום-יומית, לא יוצא למאבק סיזיפי על גודל הכיתה.

מחאה הסרדינים מגיעה ממעמד הביניים, כי פתאום משרד החינוך הכריז על סיום המסיבה. משנה הבאה, כך רצו בכירי המשרד, כולם יהיו סרדינים - גם ישובים קורסים וגם העיריות המבוססות. פתאום גילו הורי מעמד הביניים שהמדינה משווה את התנאים שלהם לתנאים של המעמד הדרוס, המיואש, המשלים עם הנדפקות שלו.

מאבקים של מעמד ביניים חייבים לייצג אינטרסים של מעמד נמוך, אחרת הם רק ישמרו את המצב. ההורים חייבים לדרוש את הקטנת הכיתות לכולם. אסור שמשרד החינוך ישמר את הפערים האלה, כי הפערים פוגעים בכולם. כאשר המדינה לא לוקחת אחריות על הקטנת הכיתות, כולנו במצב שברירי. והנה ההוכחה - המשרד החליט בדרך פשוטה מאוד לבטל את צמצום התלמידים בכיתה שנעשה באופן פרטני. המאבק הזה הוא הזדמנות גדולה, וחייבים לאחד אינטרסים בין מעמדות.