יותר מדי דמוקרטיה

התנהלותה של ממשלת יוון השבוע תילמד יום אחד בחוגים למדע המדינה, בחינת מופת של טירוף מערכות: הנהו ראש הממשלה ציפראס, המאבד עשתונות, יוצא בטריקת דלת, ומכריז על משאל עם; הנהו ציפראס, המנסה למצוא את עשתונותיו האבודים, ושולח מכתב-פיוסים, ומציע לקבל את התכנית האירופית חוץ מ...; הנהו ציפראס, החוזר ומאבד את עשתונותיו בתוך כמה שעות, ומוקיע את "המנהיגים השמרנים הקיצונים" של אירופה, שדחו את ידו המושטת.

על האימפולסים של הקבוצה המשונה המנהיגה את יוון אני כותב במקום אחר בסוף השבוע הזה (במגזין G): ממשלה, המתנהגת כמו היתה אופוזיציה רדיקלית, הזקוקה למגבר-קול יותר ממה שהיא זקוקה לסיעור-מוחות. מקודם הם נהגו לחתור תחת הסדר הפוליטי בארצם. עכשיו, משהפכו בעצמם לסדר הפוליטי, הם חותרים תחת הסדר הפוליטי של אירופה.

בעלי בריתו היחידים של ציפראס באירופה, או לפחות הנאמנים ביותר, הם אנשי Linke, השמאל הקיצוני בגרמניה, שאת הגרעין הקשה שלו מספקים יורשיה הישירים של המפלגה הקומוניסטית המזרח-גרמנית. צורמנותו וחוסר בגרותו נמאסו אפילו על הסוציאל-דמוקרטים של גרמניה ושל איטליה.

להלן יעסיק אותנו האמצעי שציפראס שלף מתרמיל העשתונות האבודים שלו: משאל-העם. את המשאל הוא יזם בחתף, והוא נועד להיערך ביום א', שבוע לאחר הכרזתו.

מנדט? איזה מנדט?

בזמן כתיבת הדברים האלה, הבוקר (יום ה'), לא היה ברור כלל אם המשאל יתקיים. עירעור על הלגיטימיות שלו תלוי ועומד בבית המשפט העליון ביוון, וההחלטה תיפול אולי רק מחר (יום ו'). שרים בכירים בממשלה, כולל זה העומד בראש הצוות הכלכלי, דוחקים בציפראס לבטל את המשאל, מפני שהם חוששים מהפתעה לא נעימה. אמנם הסקרים חוזים נצחון מכריע למתנגדי "התכתיב האירופי", אבל הכול כה נוזלי, עד שיתכן שהיוונים ייתקפו חרדת פרידה מאירופה ברגע האחרון.

האירופים מתייחסים אל המשאל הזה בתערובת של כעס, של בוז ושל עייפות. הגרמנים מנידים את ראשיהם, כשהם שומעים שממשלת יוון זקוקה ל"מנדט". הלוא יש לה מנדט. היא ניצחה ביתרון ניכר בחודש ינואר (אמנם לא השיגה רוב בזכות עצמה, אבל קיבלה הרבה יותר ממה שקיבל הליכוד בבחירות בארץ, ויש לה רק שותפת קואליציונית קטנה אחת). היא ניצחה על יסוד התרסותיה נגד אירופה. מדוע היא מבזבזת זמן על משאל, אלא אם כן היא מנסה להשתמט מאחריות? (תשובה אפשרית: היא מנסה להשתמט מאחריות.)

ידו של גיאורגי רעדה

סיפור משאל העם הזה הוא לאמתו של דבר ארוך הרבה יותר משבוע. היקפו של משבר החובות ביוון התחוור במלואו לפני שש שנים. בראש ממשלת יוון עמד אז גיאורגי פפנדריאו, בן לשושלת פוליטית מפורסמת (גם סבא, גם אבא היו ראשי ממשלה, לאורך ימים ומספר פעמים). פפנדריאו עמד אמנם בראש המפלגה הסוציאליסטית, אבל בניגוד לאבא הוא היה איש מערבי, מודרני ונוח לבריות.

ידו של פפנדריאו רעדה, כאשר עמד לחתום על ההסכמים עם נושי יוון ב-2011. לו באמת לא היה מנדט, מפני שבעלותו לשלטון, שנתיים קודם, לא היה לאיש מושג מה גדול השבר. הוא הודיע אפוא על משאל עם. הוא התכוון למשאל רציני, בעקבות בירור ציבורי מקיף. המשאל נועד להתקיים כעבור חודשיים או שלושה, לא "בשבוע הבא".

לא בא בחשבון, הודיעו לו האירופים, זאת אומרת אנגלה מרקל הנצחית, הקנצלרית של גרמניה, וניקולא סרקוזי, עדיין נשיא צרפת. אם הוא רוצה משאל עם, הם אמרו לו, בבקשה, אבל המשאל הזה צריך להיות על עצם חברותה של יוון בגוש האירו, לא על פרטי ההסכם לפרעון חלקי של חובותיה. מאחר שגם שר האוצר שלו תקף את תכניתו, בגלוי ובפומבי, פפנדריאו חזר בו. הוא התפטר ימים אחדים אחר כך, כדי לפנות מקום לממשלה רחבה בהשתתפות הימין, אשר בראשה הועמד טכנוקרט. ככל הידוע, רק בנימין נתניהו מתגעגע אל פפנדריאו ("ג'ורג'", הוא ציטט את עצמו אומר לפפנדריאו בפגישה לבבית בבית קפה באתונה). כאשר פפנדריאו ניסה לחזור אל הפוליטיקה, מפלגתו החדשה לא התקרבה אפילו אל אחוז החסימה.

לימאן ברדרז בריבוע

משאל עם ביוון, בדצמבר 2011, או בינואר 2012, היה מפזר כנראה הרבה מן הערפל. הוא היה מקדים ומגלה את המידה שבה להנהגה הפוליטית אין מנדט לעסקים עם אירופה. הסקרים באותו הזמן הראו, כי 77% מן היוונים מתנגדים להסכמים. משאל עם היה שומט אפוא את הקרקע מתחת לכל התהליך, ויוון היתה ממהרת, או משתרכת, אל שערי היציאה מן האירו.

אכן, הרבה דרמה היתה נחסכת, חוץ מזה שלפני חמש שנים יציאת יוון היתה מסוכנת לאין שיעור יותר ממה שהיא השבוע. אירופה לא הספיקה להתכונן, וסכנה של קריסה מונטארית ריחפה על אירופה כולה, לימאן בראדרז בריבוע. זו היתה הסיבה העיקרית שמרקל וסרקוזי התנגדו למשאל. אבל זו לא היתה הסיבה היחידה.

הנפוליאונים אהבו לשאול

משאלי-עם לא היטיבו עם דמוקרטיות אירופיות, או עם דמוקרטיות בכלל. באירופה הן נטו לשרת שליטים סמכותניים מנפוליאון בונפרט ואילך. הרעיון המודרני של משאל-עם שאב את השראתו מכיכר השוק של אתונה. הוא לא נועד להחליף את הדמוקרטיה היציגה, אלא לחזק אותה. אבל הוא נמצא מחליש אותה.

דמוקרטיה יציגה היא זו הנבחרת אחת לכמה שנים (בין שנתיים לשש, תלוי בארץ הנידונה). הריבון, הלוא הוא העם, מאציל את סמכויות השלטון לאסיפה מחוקקת. ברוב מדינות אירופה ובחלק ממדינות אסיה ואמריקה, האסיפה היא המקימה ממשלה. הריבון עובר ליציע, ומריע, או שורק בוז, אבל אין הוא משתתף בקבלת החלטות.

נפוליאון הראשון, מ-1802 ואילך, ואחיינו, שנטל 50 שנה אחר כך את התואר "נפוליאון השלישי", חזרו ועשו שימוש במשאלי-עם כדי לצמצם, או לבטל, את החרויות הדמוקרטיות, ולכונן את שלטונם האישי לכל חייהם, ואחר כך לכל חיי צאצאיהם. אמנם איש מהם לא זכה להוריש את שלטונו, אבל זה היה רק בגלל תבוסות צבאיות.

רק סדאם רצה 100%

הקלות, שבה המנגנון של משאל העם שועבד לצורכי הדיקטטור, הילכה קסמים גם על דמוקרטים, בייחוד בנסיבות שבהן פיצול מפלגתי הקשה על קבלת החלטות, למשל בזמן הרפובליקה השלישית של צרפת (1940-1871). משאל-העם ייפה את כוחם של המנצחים לנתק את הקשר הגורדי, או הפלונטר, באיבחת חרב אחת.

מוסוליני והיטלר שיכללו את משאל-העם, והפכו אותו לכלי העיקרי של השגת לגיטימיות וביצורה. שניהם זכו תמיד ביותר מ-95%, בדרך כלל יותר מ-98%. לפי הידוע לי, רק סדאם חוסיין תבע 100% תמיכה במשאל-עם שערך ערב הפלישה האמריקאית, ב-2003. רוב הדיקטטורים האחרים הבינו שזה יהיה מוגזם.

משאלי-עם שימשו את גנרל דה גול בצרפת, תחילה כראש הממשלה הזמנית, לאחר שחרור פאריס מידי הנאצים, ב-1944, ואחר כך כראש ממשלה ונשיא מ-1958 עד 1969. הצרפתים נהגו להנהן כל אימת שהגנרל הואיל להימלך בדעתם, והוא פירש את הינהוניהם כמנדט לשלטון אישי רם ויהיר. לבסוף, כאשר ביקש את הסכמתם לשינוי קטן-יחס בחוקה, הם אמרו לו מספיק-ודי. הוא התפטר, ומת כעבור שנה.

נמנעתי מלכלול כאן את משאלי-העם המפורסמים של שווייץ, כולל אלה שסירבו במשך שנים להעניק זכות הצבעה לנשים, או דחו מהגרים. זו מסורת לא-מודרנית, והיא קשורה בחולשה המובנית והמכוונת של הממשלה המרכזית. לממשלה הזו יש פחות סמכויות ממה שיש לממשלה בארץ מתועשת כלשהי, ומשאלי-עם הם לא פעם תחליפים הכרחיים, בייחוד בזירה המקומית.

גם בארה"ב יש מסורת רבת שנים של משאלי-עם, אבל מעולם לא היה בה משאל-עם ארצי. הקונגרס מוסיף להיות המחוקק היחיד. משאלי-עם נערכים לעתים קרובות במדינות אינדיבידואליות, או ברשויות מקומיות. היו בשעתם משאלים אפקטיביים מאוד על שאלות של מסים ושל חינוך. בשנות האלפיים הראשונות, סדרה של משאלי-עם אסרו נישואים חד-מיניים במדינות יחידות. לא עזר להם כאשר העניין הונח על שולחנו של בית המשפט העליון בוושינגטון.

האירים שיגעו את אירופה

האירופים התגברו פה ושם על ההתנגדות הטבעית למשאלי-עם, למשל בשאלת החברות בארגונים פאן-אירופיים. הבריטים ניתקו את הקשר הגורדי ב-1975, במשאל עם על ההשתתפות בקהילה האירופית, קודמתו של האיחוד בן-ימינו. משאל כזה היה הכרחי, מפני שהשאלה פילגה את שתי המפלגות הגדולות. אבל הספקנות הבריטית עומדת להניב משאל-עם נוסף על אירופה, ב-2017, שאת תוצאותיו קשה לחזות.

משאלי-עם סיכלו הצטרפות של נורווגיה אל אירופה, תחילה ב-1972, ואחר כך ב-1994. משאל עם הכניס את דנמרק לאירופה, ב-1972. אבל ב-1979 החליטה גרינלנד, שהיא מחוז אוטונומי בדנמרק, לפרוש מן הקהילה האירופית. התוצאה קצת סכיזופרנית, אבל אוכלוסיית גרינלנד קטנה מזו של מלטה, וזה לא היה כל כך חשוב.

האירים שיגעו את אירופה, כאשר הצביעו דבר והיפוכו, פעמיים בתוך שבע שנים. משאל-עם ראשון, ב-2001 וב-2008, הסתיים בתבוסה לשוחרי אירופה; משאל עם חוזר, בתוך שנה וחצי, הנחיל נצחון לשוחרי אירופה. ללמדכם שמשאלי-עם לא פעם מבלבלים את המצביעים דווקא מפני שניתנת בהם ברירה חד-משמעית. אולי ציבורי בוחרים אינם זקוקים לבהירות כזאת.

בשעתה, הפכפכנותם של האירים הילכה אימים על אירופה. נוסחת הפעולה במוסדות אירופה מצריכה הסכמה כללית. אמנם יש פרלמנט אירופי, ובו הרוב קובע. אבל רוב הסמכויות נמצאות בידי הפורומים של המדינות החברות. אמנות לשינוי המבנה של האיחוד האירופי בכל גילגוליו תלויות בנכונותן של כל הארצות החברות לחתום עליהן. אירלנד הקטנה עמדה לסכל את השינויים הגדולים במבנה אירופה בעשור שעבר. אילו עמדה בסירובה, היא היתה מתחיל לגלגל כדור שלג, שקשה מאוד לשער את מחוז חפצו.

המשקל הניתן למדינות קטנות הוא מקור של חיוניות בארגון, שהיה עלול להיות כלי של דומיננטיות ושל ניצול בידי הגדולות (הן ממילא מואשמות בניצול). אבל עכשיו ברור למדי, שאירופה יוצאת ניזקת ממשקל-היתר הזה. בנסיבות נורמליות, משאל-עם ביוון לא היה מועמד טבעי לכותרות ראשיות באיזשהו מקום מחוץ ליוון.

אפשר רק להתנחם באירוניה, שמועצת אירופה -- גוף המפקח על זכויות האדם באלה המתנדבות להיות חברותיו, כולל לא-אירופיות -- חושבת את משאל העם של יוון ללא-דמוקרטי. הסיבה: מערכת בחירות קצרה מדיי, שאינה מעניקה די הזדמנויות לטעון בעד ונגד.

לאן הגענו. אפילו את כיכר השוק של אתונה אין אתונה מסוגלת לנהל. איך היא תנהל חוב של 411 מיליארד אירו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny