בממלכת הצדק

יצא פיתה. בעיתוי סימבולי משהו, פרסם השבוע הכתב החרוץ של ערוץ 2 עמית סגל שראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע לאחרונה לבית החולים מעייני הישועה - פעם במשאית להובלת פיתות ופעם ברכב הדברה. אף אחד לא אוהב להיראות רגע לפני ניתוח פרוסטטה, בואו נודה באמת, אבל קשה שלא לחוש שהחשאיות של נתניהו מהולה בתחושת נרדפות, שהפכה מזמן לתכונת אופי המלווה אותו גם בתפקידו הציבורי. אחרת קשה להסביר את הפיאסקו בעניין הגז: ההתעקשות המיותרת שלא לפרסם את המתווה המוסכם שרק העצימה את סיפורי הקונספירציה, ההחלטה המביכה והספק דמוקרטית להעביר את ההכרעה לידי הקבינט הביטחוני והאמירה שיוחסה לו ולפיה ההצבעה (שלא הייתה) בכנסת היא בבחינת "קרב חייו". אם הצבעה על נייר שלא הוצג היא קרב חייו של ראש ממשלה בישראל מוכת המלחמות, הביאו לנו רק קרבות כאלה.

הציבור איתנו. הדבר המשעשע בהתנהלות של מתנגדי מתווה הגז הוא שהם עצמם התנגדו למתווה בפסקנות ובידענות אין קץ עוד לפני שראו בכלל את הנייר. המתנגדים לא שונים במאומה מאותם חברי כנסת שעמדו להניף את ידם ולהצביע באופן אוטומטי, אולי אפילו שבטי, בהבדל אחד: הם משוכנעים שהם שליחיו של אלוהים בכבודו ובעצמו, אלוהי הצדק. "7,000 איש הגיעו במוצאי שבת להפגנה, הציבור איתנו", אמרה השבוע אורלי בר-לב, פעילה חברתית בולטת, לגיא מרוז בערוץ 10. "את מתכוונת 'חלק' מהציבור", תיקן אותה מרוז. בר-לב לא מצמצה והישירה מבט אל ילדה בת עשר שישבה באולפן כדי לדבר על החופש הגדול ואמרה לה: "תגיעי להפגנה הנוספת במוצ"ש הקרוב, זה בדרך מנחם בגין". הנה שיעור ראשון לילדה שרק יצאה לחופש: שליחי צדק דוגמתה של בר-לב אינם נדרשים לציין את שמה של העיר שבה תיערך ההפגנה, משום שהצדק נמצא רק בעיר אחת ויחידה, שם זורחת השמש, שם ובתוך הערמונית המוגדלת של חלק מיושביה.

השוד הגדול. 487 מיליון שקל, זה הסכום שמדינת ישראל העניקה לאסותא כדי שתקים ותפעיל את בית החולים הציבורי באשדוד, מתוקף חוק שעבר לפני יותר מעשור. זה הסכום שהיא שילמה כדי שחלילה המדינה לא תעשה זאת בעצמה. אסותא קיבלה אפילו היתר לביצוע שירותי רפואה פרטיים (שר"פ) בהיקף של עד 25% מהפעילות כדי שתואיל להיכנס לעסק הציבורי הזה שכולל גריאטריה, פנימיות ועוד כמה מחלקות שלא בדיוק מדפיסים בהן דולרים. נזכרתי השבוע בסיפור של אסותא כי זה בדיוק הסיפור של הגז, סיפור של תפיסת עולם ניאו-ליברלית שדווקא מתנגדי עסקת הגז הראשיים בתקשורת היו ועדיין מחסידיה הגדולים: "המדינה לא יודעת ולא צריכה לנהל". עכשיו תארו לכם שמדינת ישראל תתרשם לפתע עמוקות מהמבנים המפוארים והמתוכננים לעילא שהתרוממו במתחם אסותא באשדוד ותגיד: "רגע, זה שלנו, שוד!". לא, טמבלים, זה כבר לא ממש שלנו. עכשיו נותר להתרכז בפיקוח, במו"מ לביטול מודל השר"פ ובכל מה שיכול להיטיב עם ציבור החולים. נשמע לכם מוכר?

שיעור לחופש. "התוכנית הזו היא בת דמותו של נתניהו. ביד האחת הפקרה של אזרחי ישראל וביד השנייה ביצוע לא דיאלוגי ורשלני", אמרה אתמול (ד') חברת הכנסת מיכל בירן (המחנה הציוני). בירן לא התכוונה למתווה הגז אלא לרפורמה ההיסטורית והחשובה בבריאות הנפש שיצאה אתמול לדרך באיחור של עשרים שנה. היא אפילו קראה לזה בהמשך "ניסוי בבני אדם". במסגרת הרפורמה, נזכיר, הטיפול בנפש יעבור לראשונה ממרפאות בריאות הנפש המיושנות והמרתיעות של משרד הבריאות אל מרפאות קופות החולים, כדי לאחד לראשונה את הטיפול בגוף ובנפש תחת קורת גג רפואית אחת, לתת לרופא המשפחה אפשרות לפקח על מכלול הטיפולים הרפואיים, להגביר את הזמינות לשירותים ולצמצם את הרתיעה והסטיגמה בכל הקשור לטיפול הנפשי. על פניו, יש כמה בעיות ברפורמה שראויות לביקורת ולעין פקוחה, אבל ניסוי בבני אדם זה לא. והנה עוד שיעור לחופש הגדול: סיסמאות נבובות, אוטומטיות ומתלהמות יש בכל מחנה. הן ימשיכו להתעופף באוויר בין אם הגז יישאר באדמה או יזרום כמו מים מתוקים. שבת שלום.