איך קרה שמשק הגז הישראלי תלוי כולו בחברה ספרדית?

"לא מחיר הגז, אלא ביטחון של אספקת גז הוא הדבר החשוב ביותר למשק הישראלי" - כך אמר השבוע בכיר במשק האנרגיה העולמי בראיון ל"גלובס".

עם הדברים הללו הסכימו שר האנרגיה יובל שטייניץ, כמו גם שלושה שרי אנרגיה לשעבר. ואכן, מתווה הגז שהוצג השבוע לשימוע ציבורי אמור לכאורה להוביל לפיתוח מאגרי גז נוספים שיגדילו את הביטחון האנרגטי של ישראל. אז איך קרה שמשק הגז תלוי כעת בהחלטה של חברה ספרדית אם לרכוש גז מישראל?

ביטחון באספקה של גז אומר שלמדינה תהיה ודאות, כך שגם אם מאגר גז אחד משותק או שצינור אחד מושבת - תהיה לה חלופה אחרת.

"גם שני מקורות גז לא מספיקים", טוען אמיר פוסטר, מומחה בתחום האנרגיה. "על מנת להבטיח ביטחון אנרגטי נוהגות מדינות בעולם לרכוש גז לפחות מ-3 מקורות שונים, שמגיע בצינורות שונים ומתקבל במתקני קבלה שונים".

בעבר, כאמור, רכשה ישראל גז משני מקורות שונים: ממצרים וממאגר ים תטיס הישראלי. כאשר הופסקה זרימת הגז ממצרים, לא הצליח המאגר הנותר לספק את כל צורכי הגז של המשק - ומחירי החשמל בישראל זינקו בעשרות אחוזים.

אילו טעויות עשתה ישראל שפגעו בביטחון האנרגטי שלה?

המדינה נכנעה ללחץ התושבים ולא הקימה מתקן צפוני לקליטת גז

כיום יש למדינת ישראל מאגר גז אחד, "תמר", שממנו יוצא צינור גז אחד לאשקלון (ראו אינפו בתחתית הכתבה).

תוכנית הפיתוח המקורית של מאגר תמר כללה צינור תת-ימי שייצא ממנו לצפון ישראל. במשך שנים ניסתה חברת נובל אנרג'י, וכך גם משרד האנרגיה, למצוא מקום שבו ניתן יהיה להקים את מתקן קבלת הגז, אך לשווא.

לכל חלופה שנבדקה, בין אם חוף דור, מעגן מיכאל, חוף עכו או מפרץ חיפה, נרשמה התנגדות חריפה מצד אדריכלי, מהנדסי ואזרחי האזור. כך או כך, צינור נוסף לצפון ירד מהפרק, ובמקומו נאלצה נובל אנרג'י לבנות 2 צינורות באורך 150 ק"מ שיגיעו למתקן קבלת גז מול אשקלון, ומשם למתקן קבלה באשדוד ששימש בעבר את מאגר ים תטיס.

על כך אומר פוסטר כי "שני הצינורות התת-ימיים האלה עיכבו גם הם את הפרויקט".

המדינה ויתרה לנובל על הקמת צינור נוסף מתמר לאשקלון

לאור כישלון הצינור הצפוני, ניסה משרד האנרגיה במשך תקופה ארוכה להכריח את נובל לבנות צינור נוסף ממתקן הפקת תמר לאשקלון, אך נכשל.

נובל טענה כי צריכת הגז במשק המקומי אינה מצדיקה הקמת צינור נוסף לאשקלון שעלותו נאמדת בכ-350-500 מיליון דולר.

המדינה נכנעה ללחציה של החברה האמריקאית, ובמקום זאת התפשרה על הגדלת הקיבולת בצינור היחיד באמצעות מדחסים שיותקנו בו. עלות פרויקט המדחסים הסתכם בכ-250 מיליון דולר.

הפרויקט שיושלם בשבוע הבא, יאפשר את הגדלת הקיבולת מכ-11 BCM גז בשנה לכ-12.5 BCM (מדובר אמנם בקיבולת הנומינלית, אך בפועל כמויות הגז שיכולות לעבור בצינורות נמוכות בכ-20%). המדינה יכולה הייתה לפחות להתנחם בעובדה כי "לוויתן" אוטוטו יפותח ויחובר באמצעות צינור גז לאתר "חגית" או לעמק חפר.

פיתוח מאגר לוויתן התעכב ביותר משנה

בדצמבר האחרון חזר בו הממונה על ההגבלים העסקיים דיויד גילה מהצו המוסכם שאליו הגיע עם חברות תמר ולוויתן, ומאז עברו הרבה מים בנהר והלוויתן צלל עמוק יותר. חוזה הייצוא עם הרשות הפלסטינית בוטל, החוזה לייצוא גז למתקני BG במצרים נתקל בקשיים לאור כניסתה של חברת 'של' לתמונה, ורק אתמול דיווחה התקשורת הקפריסאית כי הממשלה תרכוש 1 BCM של גז בשנה מחברת 'ויטול' ולא מלוויתן. מאחר שחוזי הייצוא הם אלו שהיו מאפשרים את פיתוח מאגר לוויתן, נדחה מועד הפיתוח ממארס 2018 ליולי 2019.

לא ניתן לאכסן גז במאגר ים תטיס

מאגר הגז מארי B שהתגלה בשנת 2000 מול חופי אשקלון, סיפק במשך 10 שנים כמעט את כל צורכי הגז של המשק הישראלי. משרד האנרגיה קיווה כי ניתן יהיה לאחסן במאגר הריק גז שישמש את מדינת ישראל לצורכי חירום.

ולכן, במשך שנים בוחנים בנובל אנרג'י, כמו גם בחברת הייעוץ ההנדסי של משרד האנרגיה, את האופציה לאחסן בו גז.

ואולם, על פי הערכות עדכניות במשרד האנרגיה, לחץ המים במאגר עלה בצורה כזו שככל הנראה לא יתאפשר בו אחסון של גז.

אחסון הגז במאגר, נציין, היה מאפשר את הגדלת הקיבולת למשק הישראלי מ-12.5 BCM (אחרי התקנת המדחסים) לכ-15 BCM. לאור קריסת מאגר מארי B, ניתן היה לצפות שבכל זאת ייבנה צינור גז נוסף מתמר לאשקלון, רק שהמתווה כאמור לא מחייב זאת (ראו טעות מס' 5).

המתווה לא מחייב הקמת צינור נוסף לאשקלון

"עשינו חישוב מחדש והבנו שצינור נוסף מתמר ייקח 5 שנים, ואילו הצינור מלוויתן ייקח רק 4 שנים", טען השבוע שר האנרגיה יובל שטייניץ בעת הצגת מתווה הגז; או כפי שמנסח זאת המתווה: "ממשלת ישראל תפעל ליצירת יתרות במערכות אספקת הגז הטבעי למשק המקומי, ובהתאם לכך מנחה את שר התשתיות, האנרגיה והמים לבחון את האפשרות להקים צינור נוסף מאסדת מארי B למערכת ההולכה הארצית באזור אשקלון, כולל מתקן טיפול".

בקיצור, המדינה לא מחייבת את שותפות תמר להקים צינור נוסף. יש שיאמרו שמדובר בפספוס הגדול ביותר במתווה, אך מנגד המדינה טוענת כי בעוד 4 שנים יהיו למשק הישראלי 3 צינורות גז - אחד מתמר, שני מלוויתן ושלישי מ"כריש" ו"תנין". עוד היא טוענת, כי הקיבולת מתמר תגדל בכל מקרה לכ-15 BCM (לטענתה, הצינור היחיד לישראל דווקא יצליח לעמוד בביקוש השעתי לגז), זאת לאור ההתחייבות של נובל להרחיב את מאגר תמר באמצעות קדיחת 3 בארות נוספים, ובניית צינור גז נוסף (שלישי במספר) מבארות תמר למתקן ההפקה.

ישראל תלויה בחברה ספרדית להרחבת הקיבולת

במאי 2014 חתמו שותפות תמר על מכתב כוונות עם יוניון פנוסה לאספקת 4.5 BCM של גז מתמר למתקן הנזלה שמחזיקה החברה הספרדית בדמייטה שבמצרים (קיבולת מתקן ההנזלה היא 7 BCM לשנה, ולכן בוחנים בתמר כיצד להגדיל את היקף האספקה השנתי הקבוע). על מנת לאפשר את יצוא הגז למצרים, צריכה השותפות להרחיב את יכולת האספקה מתמר באופן ניכר שיאפשר לה להפיק כ-20.4 BCM לשנה: 4.5 ליוניון פנוסה, ו-15-16 לישראל. במילים אחרות, אם תהיה לכך הצדקה כלכלית, נובל תרחיב את מאגר תמר (3 בארות נוספים צינור שלישי), מה שיאפשר את הגדלת הקיבולת לישראל. הדבר יקרה רק אם הספרדים יחתמו על הסכם לרכישת גז ישראלי.

לאחרונה טענו אנליסטים כי עסקת הייצוא מתמר ליוניון פנוסה מסובכת כעת בעקבות צניחת מחירי האנרגיה בעולם שייאלצו את תמר לייצא את הגז במחיר זול של בין 3-4 דולרים. כעת נותרה השאלה האם ישראל לא ויתרה מוקדם מדי על הדרישה לצינור נוסף?

הערכות: יוקם צינור גז מכריש ותנין לחוף

הבעלים של "כריש" ו"תנין" יבנה צינור גז מהמאגרים לחוף בנפרד מהצינור של "לוויתן" - כך מעריכים היום (ה') גורמים בצוות קנדל שגיבש את מתווה הגז. מדובר בהערכה שונה מזו שהייתה עד דצמבר, אז הכריז הממונה על ההגבלים העסקיים דיויד גילה כי הוא חוזר בו מהצו המוסכם שאליו הגיע עם דלק ונובל.

במסגרת הצו המוסכם, הוחלט כי דלק ונובל ישמרו על החזקותיהם ב"תמר" ובלוויתן, ובתמורה ימכרו את מאגרי הגז כריש ותנין המכילים יחד כ-55 BCM של גז. הרעיון בזמנו היה כי יבנה צינור גז אחד שייצא מלוויתן לישראל, שאליו יוכלו להתחבר גם כריש ותנין. רעיון נוסף היה לבנות למאגרים פלטפורמה משותפת.

על מנת לעודד את פיתוח שני המאגרים, שמיועדים למשק המקומי בלבד, הוחלט גם כי לוויתן ימכור להם 15.2 BCM נוספים של גז, כך שיוכלו למכור לישראל כ-70 BCM. אולם הדבר ירד מהפרק.

כעת, מבקשת המדינה להגדיל את ביטחון האספקה ולהבטיח צינור נפרד מהמאגרים לישראל. לאור ניסיון העבר ולאור ההתנגדויות החריפות שעלו בנושא, אופציה נוספת היא כי חברת נתג"ז הממשלתית, שאמונה על בניית צנרת הולכת הגז בישראל, תקים מתקן קליטה יבשתי או ימי שאליו ייכנסו שני הצינורות - אחד מלוויתן ושני מכריש ותנין.

כעת עולה השאלה האם קיימת עדיין כדאיות כלכלית לרכישת שני המאגרים. עלות צינור מכריש ותנין תגיע למאות מיליוני דולרים, ובשונה ממרבית מדינות העולם, בישראל לא קיימת עדיין מדיניות לעידוד פיתוח מאגרים קטנים כדוגמת הטבות מס או הנחה על תמלוגים. לדברי בכיר במשרד האנרגיה, "למרות שבמתווה שהוצג המדינה קבעה שלוויתן לא יוכל למכור גז למשק המקומי עד שיעברו 6 חודשים מרגע מכירת המאגרים הקטנים, זה לא מספיק. גם הנחה בתמלוגים לא יספיקו. על מנת להצדיק את שלב הפיתוח של המאגרים, ובייחוד במחירי הגז למשק הישראלי, נצטרך להבטיח לבעלים שלו מכירה של כ-1.5 BCM של גז בשנה. כלומר, להתערב במכירת הגז בצורה אקטיבית".

 הצינורות מתמר