ערים בחו"ל ובישראל מתחילות לשתף ילדים בתהליכי התכנון

מקרה מוזר של הזנחת ילדים עלה לאחרונה לכותרות בארה"ב: שני ילדים ממדינת מרילנד במזרח ארה"ב, רפי ודבורה מיטיב, בני 10 ו-6, נמצאו מטיילים ברחוב. , לאחר שהמשטרה הוזעקה לאסוף את הילדים שחזרו בעצמם מהפארק העירוני, פתחו שירותי הרווחה בחקירה נגד הוריהם.

ההורים, מצדם, הצהירו כי אין זו הזנחה אלא גישה: הם מאמינים ב-Free Range, לפיה ילדים צריכים להסתדר בעצמם בעיר ללא השגחה. "שום דבר שעשינו לא היה אמור להוביל חקירה נגדנו", אמרה האם לעיתון "וושינגטון פוסט".

לאן נעלמה העצמאות של הילדים? איך הגיעה ארה"ב למצב שבו הורים שנותנים לילדים ללכת לבד בפארק מואשמים בהזנחה? מה המחיר של האובדן הזה? ומה אפשר לעשות כדי להשיב לילדים לפחות חלק מהיכולת לשוטט ברחוב?

במחקר שנערך בארה"ב הצהירו 71% מההורים כי הלכו לבית הספר ברגל או רכבו בעצמם באופניים, ואילו רק 18% מילדיהם עושים זאת. בבריטניה רק ל-25% מהילדים מרשים ללכת ברגל. לעומת זאת, במקומות אחרים בעולם ילדים עדיין מתניידים בעצמם בחופשיות: בטוקיו, 90% מהילדים כיום הולכים לבית הספר ברגל, ובגרמניה 75%. בשווייץ, ילדים מגיל 4 יכולים ללכת לגן בעצמם, אם המרחק הוא פחות מקילומטר. הם מקבלים הדרכה ויש להם אפודים זוהרים מיוחדים, כדי שיבחינו בהם. הסיבות להבדלים בין מדינות וערים, קשורות לתשתית ולחינוך גם יחד. במקומות שבהם הדרך בטוחה, מלמדים את הילדים ללכת בעצמם. להגעה עצמאית לבית הספר ברגל או באופניים (במקום בהסעה במכונית) יש משמעויות רבות: ההליכה טובה לבריאות, וגם מלמדת את הילדים על סביבתם (ראו תיבה).

מדוע זה קורה? יותר מכוניות, פחות שטחים פתוחים

ההליכה לבית הספר היא רק סימפטום אחד לשינוי העמוק שהתרחש: הילדים גם משחקים פחות בחוץ. העולם השתנה כליל מאז שההורים של היום היו ילדים. רמת המינוע עלתה, השטחים הפתוחים הצטמצמו והבניינים גבהו, כך שאי אפשר כבר להשגיח ממרפסת הבית על ילדים המשחקים בחצר למטה.

ניקח לדוגמא את כמות המכוניות. בשנת 2012 עמדה רמת המינוע בישראל על 346 כלי רכב לכל אלף איש. נמוך בהרבה מאשר למעלה מ-800 בארה"ב ו-746 בפינלנד, וגבוה בהרבה ממה שהיה בשנות ה-70 בישראל (כ-50 מכוניות לכל 1,000 איש) ובשנות ה-80 (100).

גובה בניין ממוצע בישראל עלה משמעותית (ב-1995, רק 7% מהדירות היו בגובה 9 קומות ויותר, לעומת 30% בשנת 2012), וגם שטח הדירות גדל. התוצאה: יש יותר מקום לשחק בתוך הבית, ופחות ביטחון לשחק בחצר, בחוץ.

מה אפשר לעשות? לתכנן עיר שתהיה ידידותית ילדים

יוניס"ף, זרוע האו"ם לקידום זכויות ילדים, ייסדה כבר ב-1996 תוכנית לשיפור מצב ילדים ובני נוער החיים בערים, מתוך הכרה בכך שחלק גדל והולך של האוכלוסיה מתגורר בערים (בישראל 90% מהילדים), ובכך שילדים הם קבוצה מוחלשת הזקוקה להגנה ולטיפוח.

הנחת המוצא של האו"ם היא שמצב הילדים בעיר הוא אינדיקטור למצבה בכלל - אם מצב הילדים טוב, זה סימן לממשל תקין ולחברה בריאה, ויש לאו"ם הגדרות מדויקות לעיר ידידותית לילדים (ראו רשימה מפורטת בעמוד הבא). בארץ, למשל, חולון משווקת את עצמה כעיר ידידותית לילדים. היא מציעה הרבה מבחינה תרבותית אבל השטחים הציבוריים בה אינם מקלים על ילדים להיות עצמאיים.

ב-1,000 ערים בעולם משתתפות כיום בתוכנית האו"ם, כל אחת בהתאם לצרכיה. כך, בטורקיה למשל רוצים שהילדים לא ייאלצו לעבוד ויוכלו ללמוד, בערים בהודו מנסים להגן בעיקר על הבנות, ובארה"ב ובאירופה מנסים לצמצם אי שוויון.

ומסתבר שיש דרכים רבות להפוך את העיר לידידותית יותר לילדים. בעיר אסן שבגרמניה הפחיתו את מהירות הנסיעה המותרת ל-30 קמ"ש באזורים מסוימים, כדי להפחית רעש ליד בתי ספר, גנים, ובתי דיור מוגן. בספרד מתקיימת תחרות דו-שנתית בין רשויות שמטמיעות מדיניות לטובת ילדים. באקוודור ילדים מוזמנים להביע את דעתם על החלטות מדיניות הקשורות אליהם. בכל המקומות מדובר בשיתוף פעולה בין גורמים שונים ורבים בעיר ובממשלה. כולם צריכים להיות מגויסים לעניין.

"בהליך שיתוף הילדים מתבקשים למשל לצייר את הרחוב שלהם", מספר רועי מלמד, סמנכ"ל הקרן הישראלית למען יוניס"ף. "את הציורים מביאים למתכנני העיר אשר משתמשים בהם בעבודת התכנון". בבאזל, למשל, כשהיו צריכים לתכנן צומת רחובות מרכזי בעיר, פנו לילדים וביקשו מהם לצייר את הבעיות שלהם בצומת. הם ציינו שקשה להם לחצות שלושה מעברי חציה כדי להגיע לתחנת האוטובוס, וציירו מעבר חציה אלכסוני, שיקצר להם את הדרך, דבר שבא לידי ביטוי בתוכנית הסופית.

"במקום אחר עשו משקפיים שמותקנים בגובה 1.20 מטר, וכך אדם שמסתובב בעיר צריך להתכופף ולראות את העיר דרך הפריזמה הזאת כדי להבין איך ילדים חווים את העיר. פתאום רואים שהם לא מגיעים לכפתור שצריך ללחוץ עליו כדי להפעיל רמזור, או שאינם יכולים לראות תמרור מסוים. בעיר קטנה בגרמניה נתנו למועצת הנוער סכום כסף שהם יכלו לנהל אותו בעצמם - לטובת קידום ילדים.

בארץ, רק עיר אחת עד כה הצטרפה ליוזמת האו"ם - ראשון לציון (לאחר שנעשה ניסיון ליישום חלקי גם באשדוד). מלמד מקווה שעד סוף השנה הנוכחית יצטרפו ליוזמה עוד שש-שבע ערים, ובשנה הבאה הוא מקווה להגיע לערים נוספות. מיזם "עיר ידידותית לילדים", נציין, פועל בארץ בשיתוף המכון לשלטון מקומי באוניברסיטת תל אביב, בראשות השר לשעבר אופיר פז-פינס.

"הרעיון הוא לשנות את צורת החשיבה העירונית, כך שכל תהליך בעיר יכלול את הפונקציות הארגוניות הדרושות על מנת לפקח וללוות זכויות ילדים", מסביר מלמד. "למשל לשתף את הילדים בתהליך תכנון של מבני ציבור בכלל ובתי ספר בפרט, על מנת שדעתם תישמע לאורך כל התהליך. אם הגזבר, ומי שאחראי על תחבורה, ועל תברואה - יחשבו גם על הילדים בכל פעולה, זה יהיה טוב"

ראש עיריית ראשון לציון, דב צור, נתן לא מזמן דוגמה בנושא הספריות בעיר: "הבאנו מומחים שייעצו איך לקרב את הילדים והנוער לספריות, ופתאום תפסתי את הראש - אולי כדאי לשאול את קהל הצרכנים".

"בראשון לציון, רעיון אחד שעלה הוא לערוך פעם בחודשיים-שלושה, בשיתוף הפיקוח והשיטור העירוני, מבצע אכיפת מהירות לנהגים, בלי קנסות - רק לשם הסברה. כך, הילדים יחד עם הפקחים פוגשים את התושבים ומסבירים להם שהם רוצים להיות מוגנים. הילדים הם לקוח הקצה וצריך להגיע אליהם".

- כמה זה עולה לעירייה?

"זה מאוד גמיש. יש גם דברים שאינם כסף, כי אם מחויבות עירונית, כמו להגדיר אדם שיעבוד מולנו. יש רשויות שיצטרכו להשקיע יותר, כמו לבנות אתר אינטרנט מחדש, לעשות סקרים וכיוצא בזה".

עו"ד ליאל אבן-זוהר, חברת מועצת עיריית ראשון לציון והאחראית על קידום התוכנית בעירה, אומרת שהשינוי מתחיל בנקודת המבט: "מבחינה פיזית, ראשל"צ נותנת הרבה לילדים. יש חוגים, תנועות נוער, מועדונים וכו'. אבל אנחנו נותנים בצורה מאוד פטרנליסטית - כאילו שאנחנו יודעים מה הילדים צריכים, בלי לשאול אותם מה חשוב להם ומה הם רוצים".

- מה לא מתאים לילדים?

"המרחב הציבורי מאוד לא מותאם לילדים. רוב המרחבים הציבוריים בישראל לצערי מותאמים בכלל למכוניות, אם כי יש קצת שינוי תפיסתי, אך עדיין רוב השכונות החדשות נבנות כדי שאפשר יהיה לנוע בהן בנוחות במכוניות הפרטיות, ובאזורים ישנים, יש מקומות שבהם אי אפשר לעבור עם עגלת ילדים. הורים לילדים בני 0-3 צריכים כמעט להחזיק אותם ברצועה כשהולכים ברחוב. החלום שלי הוא שהמרחב האורבני יהיה שייך קודם כל להולכי הרגל, פעוטות, ילדים וקשישים - ואחר כך לכל השאר.

"המרחב הציבורי הוא לא רק התחבורה. השילוט הוא אף פעם לא בגובה של ילד. אפילו תמרורים גבוהים להם מדי. גם בתוך מוסדות ציבור ואפילו בבתי ספר לא תמיד השילוט הוא בגובה ילד, ובכך מניחים מראש שהם לא הולכים לבדם.

"הפרספקטיבה שלנו היא של רכב, והיא להגיע תכליתית ממקום למקום", מסבירה אבן זוהר. "ילדים צריכים מרחב שנעים לשוטט בו, לאו דווקא להגיע למקום מסוים. היום לפי החוק מנגישים כל דבר לנכים - שזה מצוין - אבל לא להורים צעירים. למשל, במוסדות ציבור אין כמעט עמדות החתלה. איך יעשו כך סידורים?"

- את מכירה דוגמאות מצליחות בעולם?

"באירופה, למרות שיש פחות ילדים בכל משפחה, המרחב הציבורי מותאם יותר".

- מה אתם עושים כרגע במסגרת התוכנית?

"אנחנו הופכים את הילדים לשותפים מעורבים בקהילה. קודם כל, אנחנו מקשיבים למה שהילדים רוצים. יוניס"ף העבירה מאות שאלונים ברחבי ראשל"צ, והיה תהליך שיתוף ציבור שהונחה על ידי נוער, וקיבלנו דברים שלא הייתי חושבת עליהם בעצמי".

- מה למשל גיליתם על ההעדפות והצרכים של הילדים?

"הילדים ביקשו מרחב בריאותי בבתי הספר, והופתענו שהם רוצים אוכל יותר בריא, מתקני כושר. הילדים גם התלוננו שחסר להם מקום לגלגיליות וסקייטבורדים, שלא יגרשו אותם ממנו כל הזמן כי זה מרעיש. אז הקימו בראשון מרחב סקייט פארק תחום. אם לא היו שואלים אותם - לא היינו יודעים על הצורך. דיברו גם על הגעה בטוחה לבתי הספר, ועל ביטחון במרחב הווירטואלי, ציינו שיש הרבה פגיעות בפייסבוק ובווטסאפ, והם היו רוצים מוקד תלונות, גורם מבוגר שיעזור להם.

"עלה גם נושא מעניין של המוקד העירוני: הילדים אמרו שכאשר הם מתקשרים ל-106 לא מתייחסים אליהם ברצינות. אני מניחה שגם אני לא הייתי מתייחסת ברצינות, אבל גם הם מאתרים מפגעים ורוצים מעורבות במרחב.

"בתחום של אופניים חשמליים ביקשו שיעשו טסט לאופניים - שיהיה מרחב הכשרה. כנראה שגם ילדים חווים את זה שילדים אחרים מסכנים אותם, והחוויה היא חוויה של חוסר ידע".

איפה יישב הנוער בחופשת הקיץ?

אחת התלונות העיקריות היא של בני נוער בקיץ היא שאין להם איפה לשבת. השכנים, מצידם מתלוננים על רעש ולכלוך.

אבן זהר: "בערב בני הנוער יושבים עם הוודקה - או אפילו הקולה, אבל לאן הם ילכו? בחופשה הנוער מחליף יום ולילה, ובישראל זה חודשיים בקיץ, והם צריכים להיות איפשהו. אנחנו חושבים על זה, שלא יישבו בשכונות מגורים, אלא בפארקים היקפיים ויותר ציבוריים באופיים שבערב פחות בשימוש. זה עדיף מאשר לשלוח אותם בגיל צעיר לאזורי הפאבים".

בשורה התחתונה, אומרת אבן זהר, הפרויקט ייחודי כי הוא רואה את הנוער ואת הילדים כבני זכויות במרחב הציבורי. "נותנים להם הזדמנות להיות אזרחים תורמים מהתחלה. אני מקווה שראשל"צ תוביל בכך, ושילדים ישתתפו גם בקביעת התקציב".

אבן זהר מצרה על כך שאין בדרגות הממשלתיות התייחסות לילדים צעירים, בגילאי 0-3. "ראשל"צ החליטה להקים מעונות יום דרך החברה העירונית, אך זה לא מספיק. המרחב העירוני והארצי לא נותן להם מענה. לתפיסה הזו יש מחיר כלכלי מאוד גבוה להורים, וגם מחיר חברתי. פעם טיפת חלב היתה יותר משמעותית והיתה אחות גם בביה"ס. ככל שהממשלה מורידה מעצמה שירותים, הם נופלים על כתפי הערים. הממשלה לא יכולה להתנער מגילאי 0-3. מדוע לא ברור שמעון צריך להיות במימון ממשלתי, כמו גן? מדינה מפותחת דואגת לילדים בכל גיל".

- מעבר לחינוך, מה קורה מבחינת התכנון העירוני עצמו?

"בבנייה של שנות ה-90 עד 2000 נוצרו מרחבים שכונתיים מבודדים, ובראשון לציון יש המון כאלה. תוצר הלוואי של שכונות אלה הוא כמובן ניתוק של כל מי שלא ממונע - שזה אומר גם נוער וילדים וגם קשישים. אני חושבת שוועדות התכנון צריכות להתייחס לשכונות כאל מרחב פרברי מקושר - או שמשפרים מאוד את התחבורה הציבורית, או שנותנים בתוך השכונות כל מה שהתושב זקוק לו מגיל 0 עד גיל 99. שמועדון נוער ומועדון קשישים יהיו חלק מהמפרט התכנוני".

ילדים יושבים בוועדות של העירייה

אחד הדברים שהיו יכולים להועיל מאוד לילדים בכל הארץ היה יותר שעות עם ההורים, שלא רק נמצאים שעות ארוכות בעבודה, אלא לעתים קרובות גם בדרך אליה וממנה. זה נכון בעיקר לערים שאין בהם הרבה מקומות עבודה בתוך העיר, ואחת מאלה היא מודיעין-מכבים-רעות.

אבל במודיעין עושים מאמץ לשפר את חיי הילדים בכיוונים אחרים, מספר שחר מי און, חבר מועצת העיר והאחראי להטמעת תוכנית "עיר מקדמת ילדים" בעיר. התוכנית נבנתה על ידי מרכז השלטון המקומי והמועצה לשלום הילד כבר ב-2013, אולם עד כה הצטרפה אליה רק מודיעין, אולי משום שראש העירייה חיים ביבס, הוא יו"ר מרכז השלטון המקומי.

המודל של תוכנית "עיר מקדמת ילדים" דומה במקצת למודל האו"ם, ומבוסס על כמה עקרונות: "עקרון החיים וההתפתחות - עיר שמבטיחה את זכויות הילד ומבטיחה שהילדים מממשים את מלוא הפוטנציאל הפיזי, הרגשי, החברתי והקוגניטיבי שלהם; עקרון ההשתתפות; עקרון השוויון - שהעיר תהיה ידידותית לכל הילדים, ובכלל זה לילדים עם מוגבלויות פיזיות ונפשיות, ילדים עולים, ילדי עובדים זרים, בנות, ילדי מיעוטים וכדומה".

"בשורה התחתונה, אנחנו רוצים להעצים ילדים", אומר מי און, "לשמוע מה הם צריכים במרחב העירוני. לכן, בוועדה לקידום מעמד הילד יושבים שני בני נוער, וכך גם בוועדה לסמים ואלכוהול, בוועדת התרבות ובוועדת איכות הסביבה. שומעים אותם, והם גם רוצים להיות מעורבים".

- אילו דברים הם ביקשו?

"למשל, בפארק חדש שעתיד להיבנות, נתנו לילדים לבחור את המתקנים. הם ביקשו גם ברזיה בגובה שלהם, הצללות. שבילי אופניים חשובים להם, שיהיו כמה שיותר רחובות שהם יוכלו לרכוב בהם בלי לרדת לכביש. מודיעין שופעת שבילי אופניים שהוסיפו על התשתית הקיימת. לפני אירועים אפשר לשאול אותם מה הם רוצים, למשל להופעת קיץ נתנו חמש אופציות ואפשרנו לבחור. הכי קל היה להביא את מוקי בלי לשאול אף אחד, אבל ברגע שנותנים אוזן קשבת, מקבלים שיתוף פעולה".

- מה השלב הבא?

"בתחילת השנה יקבלו התלמידים שאלון ולפיו נבנה את תוכנית העבודה לשנה הבאה. ברור שהאופניים החשמליים הם נושא שדורש הסברה, כי הוא ממש פרוץ. אני מתכוון לעשות קו סיוע שיעבירו נערים שהוסמכו לכך - כמו ער"ן אבל של בני נוער. כמובן עם ליווי. הרעיון הוא לשלב אותם בכל דבר שאפשר לחשוב איתם. כולם חוששים, אבל אני בא מעמדה שרוצה לתת לילדים להוציא מעצמם ולהשפיע במרחב האישי, התרבותי, העירוני, הקהילתי". עוד על הפרק במודיעין: תכנית לקידום בריאות הילד, קו חירום עירוני לדיווח על מקרים של פגיעה בילדים.

רוב העניין, חוזר מי און, הוא שינוי בתפיסה. " לזכור שיש קבוצה של 30 עד 40 אחוז מהאוכלוסיה - שחבריה רוצים להיות מעורבים. ואם נותנים להם להיות שותפים בניהול של העיר, הכל משתפר".

המחיר: דיכאון, חרדה, הפרעות קשב והשמנת יתר

במאמרו המהדהד של פיטר גריי, The Play Deficit, (מופיע בתרגום לעברית באתר "אלכסון", ושווה קריאה), מזכיר גריי, חוקר בבוסטון קולג', שהזמן הפנוי של ילדים, לשחק ולחקור בעצמם את סביבתם, שהיה רב מאוד מאז שלא היו חייבים לעבוד יותר (בראשית המאה הקודמת) ועד שנות השישים של המאה הקודמת, אז התחילו ללמוד יותר - הצטמצם מאוד.

לצד זאת, ולטענתו בעקבות זאת, הוא מונה עלייה בשורה ארוכה של דברים: עלייה בשכיחות של דיכאון, חרדה, נרקיסיזם, והפרעות קשב וריכוז. זאת ועוד, תנועה כבדה מונעת מילדים לשחק וללכת בשכונה שלהם, מה שבתורו מוביל להשמנת יתר.

הוא מזכיר בין היתר מחקר שנעשה באוסטרליה ובדק שכונה שיש בה תנועה קלה ותשתיות שאפשרו לילדים ללכת בחוץ ולרכוב על אופניים בעצמם, ושכונה שבה התנועה כבדה והילדים הוסעו כמעט לכל מקום. החוקרים ביקשו מילדים בני 9-10 לצייר מפה של השכונה שלהם, ולסמן עליה יעדים כמו בית הספר ובתים של חברים, ועוד מקומות שהם אוהבים. הילדים שהוסעו לכל מקום התקשו לצייר פרטים במפה של סביבתם הקרובה, וביטאו תחושות של סלידה ופחד ממכוניות.

לא ללמוד מארה"ב

חברות שונות עורכות מדי פעם דירוגים של הערים הטובות בעולם לגדל בהן ילדים. חברת הייעוץ מרסר קונסלטינג, למשל, בחנה ב-2011 את הערים הטובות ביותר בעולם לגידול ילדים לפי קריטריונים שונים (יציבות פוליטית, מעט פשע, אכיפת חוק רבה, סביבה כלכלית יציבה, בריאות וסניטציה, חינוך ובתי ספר, חשמל, מים נקיים, תחבורה ציבורית, בידור, תרבות וספורט, דיור ועוד). רשימת הערים שהכי טוב לגדל בהן ילדים לפי מרסר היתה זו: וינה, ציריך, אוקלנד (ניו זילנד), מינכן, דיסלדורף, ונקובר, פרנקפורט, ז'נבה, ברן, קופנהגן, סידני, אמסטרדם, וולינגטון, אוטווה, טורונטו, המבורג, ברלין - ואף לא עיר אחת בארה"ב, אולי משום שהן מוטות מאוד לטובת מכוניות.

 יוניציף