איך אפשר שלא להתאהב בניק קייב? אם יש חולשה בודדת בסרט הנהדר אודותיו, שעולה החל מהערב להקרנות בהוט, היא טמונה בכך שהשירים הנשמעים בו לקוחים רק מהאלבום האחרון שהוציא - Push the sky away. למרות שהיו באלבום רגעים יפים, הוא רחוק משלל שיאיו האמנותיים מן העבר, כך שאלו מדוברים בסרט אך בקושי נשמעים.
לאוהדיו הנאמנים זה לא באמת משנה. אבל היעדרן של טעימות מהקלאסיקות הקייביות לסוגיהן יוצר פער בין העומק, המעורבות הרגשית, החוכמה והעושר שנחשפים בסרט ומייצגים את קייב במלוא גדולתו שיכבוש כל לב, לבין השירים שאינם נוגעים במצוינות. ובכל זאת, זו צפיית חובה לכל מי שמתעניינים בהליכי הבריאה, ההתפתחות והצמיחה של בני אדם לאמנים, ולא בהכרח רק מוזיקאים או כוכבי רוק.
קייב, 57, חריג מקרב אמנים בני דורו ברוק, משום שיצר לעצמו בנדודיו מאוסטרליה לאנגליה, ברלין, ברזיל ושוב אנגליה, ובהתפתחותו מאמן פוסט-פאנק קוצני למאסטר של בלדות פסנתר - דמות שהיא בו-זמנית גם כנה וגם בלתי מפוענחת. הוא כתב פסקולים ותסריטים, כתב ספרים, שמר לאורך כמעט 40 שנות פעילות על מוסר עבודה ופריון גבוה, ודווקא מתאר בסרט את דימויים של כוכבי רוק ככזה הממאן להשתנות.
קייב: "רוק סטארים צריכים להיות דבר מאד ברור שקל לתפוס ולהבין אותו, והם לא יכולים להשתנות כל הזמן".
"20,000 יום על האדמה" הוא יצירה משותפת של קייב והבמאים ג'יין פולארד ואיאן פורסיית'. מאז יצא בשנה שעברה זכה בלא מעט פרסים ותשבחות. הוא מצטרף לכמה סרטים אודות גיבורי רוק שנוצרים בשנים האחרונות ושמנסים למצוא דרכים לתעד בלי בהכרח להיות ריאליסטיים. היצירה המובילה בחשיבה הזו היא סרט הפיקשן הנשגב של טוד היינז על בוב דילן, "אני לא שם".
הייז הצליח, במהלכים קולנועיים נועזים, למצוא חלופה לתיעוד באופן קווי של הביוגרפיה של האמן. הייז יצר על המסך את התרכבות נפשו של דילן משלל זהויותיה ונקודות הכובד והמבט שלה אל תוך מעשה אמנותי אחד שופע, עצום, אין-סופי.
אז ישנו מפגש טיפולי של קייב עם אנליטיקן שבו צפים זיכרונות ילדותו, בעיקר על אביו שנפטר בנעוריו והרבה פחות מכך על אימו ואחותו. וישנו מעין ארכיון מרתפי שממנו נדלים צילומים ישנים ושאף הוא משמש כאמצעי סיפורי לצלילה לעבר העבר והלא-מודע.
וישנה שרשרת של נסיעות ברכב בעירו, ברייטון, בה קייב משוחח עם חברים ועמיתים. שיחות שממשיכות את הבירור העצמי, הפעם מגובה בעדויות מבחוץ. אחד מרגעי השיא שלהן מגיע כשבמושב האחורי אצל קייב מתארחת קיילי מינוג, ששרה איתו בדואט מלפני 20 שנה את להיטו הגדול ביותר Where the wild roses grow. קיילי מתפייטת שם כיצד על הבמה הוא נראה לה "כמו צללית של עץ מסרט של היצ'קוק".
זה דימוי אדיר לדמות הלולבית והדקיקה שלו, שנדמה שכולה ידיים ורגליים אינסופיות, גרומה ודלת-בשר, עם השיער העורבי והמבט הנוקב שמצליח בו-זמנית להיות גם יוקד וגם עמום, מתוחכם, מסתתר. השיחה של קיילי, ככל קטעי הסרט, כך לעדות יוצריו, הייתה מתוסרטת מראש. כך שקשה לדעת אם הדימוי העצי והאפל הוא פרי דמיונה או פרי מכונת הכתיבה הפורה של קייב.
בכל אופן, יוצרי הסרט גם סיפרו שלא בהכרח נצמדו באדיקות לתסריט, היות והכוכב הראשי ואורחיו ברובם אינם שחקנים מקצועניים וכיוון שרצו לשמר גם ספונטניות. אבל התמלילים המתוסרטים של קייב מניבים לא מעט משפטים יפהפיים ובלתי נשכחים. הוא מספר כי: "המפתחות לכתיבת שירים הם הרגעים בהם מהלכי הלב משתנים", ומפליא לדייק כיצד: "המגבלות שלך הן שהופכות אותך לא סון הנפלא שאתה".
הוא מתועד גם בכמה קטעי הקלטות וכמה קטעים בימתיים, אבל, כאמור, הרהוריו אודות עבודתו מעשירים ומפעימים יותר מהדוגמאות שלה עצמן שמובאות כאן רק מהאלבום האחרון. קייב:"שירים טריים ופראיים ולא מבויתים: זה הרגע שאתה רודף אחריו".
לקראת תום הסרט יש כמה עצות שימושיות ביותר ולא רק לחייהם של מוזיקאים: "רעיון קטן יכול להפוך ללהבה גדולה. ימינו ספורים, ולכן עדיף לפעול לפי רעיון גרוע מאשר להתבטל, כי ערכו של רעיון מתברר רק לאחר שמוציאים אותו לפועל".
* ציון: 9
מבעד לעיניים שלו
קייב מייחד מעט מאד מילים לשנותיו הפראיות יותר כאמן, מלבד סיפור משעשע על ראשית שנות ה-80 שבהן חי בלונדון ובכל בוקר היה נכנס לכנסייה בדרכו לסוחרי ההרואין. הוא מרחיב יותר על ערב בו חלק במה משותפת עם נינה סימון וכמה למד ממנה על הגישה לפרפורמנס, וליכולות ההתאחדות הקהילתית וההתעלות הכמו דתיות שראוי שיתקיימו בקונצרט רוק. בנות זוגו מהעבר שהיו גם שותפות מוזיקליות שלו, כמו אניטה ליין ופי ג'יי הארבי, מבליחות רק לשניות בצילומי סטילס. נעדר בולט יותר הוא מי שהיה בן זוגו המוזיקלי מרבית חייו מנעוריו, מיק הארבי, שמוזכר באגביות רק בקשר לתספורת שהיתה לו כשהיו צעירים. נדמה שהפרידה מהארבי היא הקשר הקייבי הכי טעון שלא מתברר כאן. ולעומתו, שותפו המוזיקלי העכשווי, וורן אליס, מקבל דקות ארוכות שמלמדות על הקרבה, הפתיחות והאמון ביניהם.
הסרט נפתח בסצנה קצרצרה בנוכחות אשתו, כשהם משכימים בחדר השינה שלהם, ולקראת סיום קייב נראה צופה במסך עם שני בניהם התאומים. לכאורה אנחנו מוזמנים לתוך יממה אינטנסיבית בחייו, אחת מתוך הבערך 20 אלף של קייב על פני האדמה.
הכול כאן מרקד בתנועות מהפנטות על הקו הדק שבין התגלות לחושפנות, בין אינטימיות להתערטלות, בין הצצה פולשנית לחיי אמן גדול לבין היכרות חקרנית עם המטענים המגוונים שלו. בסצנת הסיום המרהיבה, על חוף ימה של ברייטון, קייב טוען ש"המילים של השירים הן רק הציפוי מעל גבה של מפלצת ימית שמגיחה פתאום ועלינו להתעמת איתה". כמו המבט אל אותו יצור קדום, ראשוני, מאיים ולא נודע, קייב ניצב בסרט מתבונן בילדותו, בקשריו הכי מוקדמים והמאוחרים יותר, בעבודתו, בשלל הישגיה ומגבלותיה, ומנסה לדלות את הרגעים שבהם מעשי החיים הופכים למעשי אמנות. הוא מתבונן מצוין. אל תחמיצו את ההזדמנות להצטרף להתבוננות על העולם מבעד לעיניים שלו.
תעשיית המוזיקה הבינלאומית: אגף המכירות ממשיך להצטמק
כלל מכירות האלבומים, של עותקים קשיחים ושל עותקים דיגטיליים, במחצית הראשונה של 2015, צנחו ב-4% ביחס למחצית הראשונה של השנה שעברה. הסטרימינג זינק ב-74%
נתוני המכירות של מחצית השנה הראשונה של 2015 בארצות הברית שבים ומאשרים את המגמות הברורות לעתיד תעשיית המוזיקה.
אגף המכירות ממשיך להצטמק: כלל המכירות, של עותקים קשיחים ושל עותקים דיגטיליים, צנחו ב-4% ביחס למחצית הראשונה של השנה שעברה. אבל הסטרימינג זינק בצורה מופלאה: נפח הסטרימינג של קובצי אודיו התרחב בלא פחות מ-74% ונפח הסטרימינג של הווידיאו קפץ ב-104%.
כמובן, חברות התקליטים ויותר מהן האמנים, מקבלים הרבה פחות כספי תמלוגים מסטרימינג מאשר ממכירות, ומכאן מצוקתם. מצד שני,הקהל בבירור נוטש את רכישת ואחזקת המוזיקה לטובת הצריכה שלה מהזרמתה החופשית.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
