גז מדמיע

סוגיית הגז הטבעי לא שוככת, ולהיפך - השיח הציבורי הולך ומתלהט. אך אם וכאשר יאושר סוף-סוף מתווה הגז הטבעי והפלונטר יותר, ישראל תצטרך לעשות חשבון-נפש כולל ומקיף לגבי הטיפול במשאבי הטבע החדשים שנתגלו. יהיה זה חשבון-נפש נוקב, שיגלה התנהלות שלומיאלית, אלתורים מביכים שהחליפו תכנון מושכל, ומשיכת זמן מיותרת. התירוץ היחיד שיכול לקזז קצת את ההתנהלות הבעייתית הזאת הוא ההפתעה של מקבלי ההחלטות בעצם גילוים של מרבצי גז בכמות כה גדולה, במדינה שהתרגלה לחיות במחסור מתמשך במשאבי טבע.

אולם זה לא פוטר איש ממקבלי ההחלטות ומהפוליטיקאים מאחריות לתסבוכת שנוצרה. סוגיית הגז החמירה עוד יותר כאשר הנושא הפך משאלה עסקית-מסחרית, שנדונה בין הממשלה לבין החברות המפיקות, לסוגיה פוליטית-מפלגתית ואפילו פנים-מפלגתית. בישראל, כמו בישראל, כמעט כל דיון עסקי עובר מוטציה מהירה, שמעוותת את הנחות המוצא וגוררת את הדיון לסמטאות מפלגתיות.

רבות דובר על נושא מונופול הגז ומחירי הגז לצרכנים הסופיים. כאן אגע בנקודה חשובה נוספת - הדימוי של ישראל כשחקן בשוק הגלובלי כתוצאה מההתנהלות בתחום. מה אמורים לחשוב תאגידים רב-לאומיים וחברות עסקיות גדולות על כלכלת ישראל והתנהלות ממשלתה, לאחר מתווה הגז, בבואן לשקול מהלך של השקעות זרות בישראל? מה הן יכולות ללמוד על הרגולציה בישראל, דרכי קבלת ההחלטות, הסביבה העסקית והאקלים הכלכלי?

התמונה היא עגומה, וננסה להיכנס לנעלי אותן חברות, מבעד לערפל הדמגוגי ששוטף את הארץ. ונזכיר, כי מדובר בחברות עסקיות, שחלקן ציבוריות ו/או נסחרות בבורסה, והן חבות הסברים מנומקים לבעלי המניות שלהן. שום שיקול אחר כמעט אינו משמש כנר לרגליהם (למעט שיקולים סביבתיים).

עד לפני כעשור איש לא שיער שישראל התברכה במאגרי גז טבעי. החברות שבכל-זאת באו לכאן השקיעו משאבי עתק בחיפושי גז (ונפט), תוך נטילת סיכון עצום. יודגש כי בדומה לתחומים אחרים, כמו טכנולוגיה-עילית, הסיכון בשלבים הראשוניים הוא הגבוה ביותר. בחוכמה שלאחר מעשה קל להיטפל לחברות שהשקיעו והסתכנו, אבל לא היה מישהו במדינה - לא הממשלה עצמה ולא כל גורם עסקי מקומי אחר, שהיה מוכן ליטול על עצמו את הסיכון שהן נטלו.

נושא הסיכון וניהולו הוא רב-חשיבות. איש לא מתקומם כאשר קרנות הון-סיכון, המשקיעות בחברות סטארט-אפ, משתלטות עליהן בעת ההשקעה בהן. הקרנות לא מסתפקות רק בהכנסת אנשיהן למועצת-המנהלים ובשליטה על שיעור ניכר מהון המניות, אלא ממש מתוות את דרך הניהול העסקית. וזה מובן מאליו - כי ברור שההשקעה במיזמים טכנולוגיים היא עתירת סיכון, והקרנות רשאיות בתמורה לסיכון שלקחו, להרוויח מאות אחוזים על השקעתן הראשונית.

בדומה למשקיעים בהיי-טק, מדוע החברות המפיקות גז אינן רשאיות ליהנות מפרמיה על הסיכון העצום שנטלו? מה עוד שהן עשו זאת במקום חלופות בטוחות יותר במקומות אחרים, שבהם חוסר הוודאות הרגולטורי קטן הרבה יותר.

טוב שבתחום ההיי-טק אין כמעט מעורבות פוליטית. תארו לכם איך היה נראה קטר המשק לו הפוליטיקאים היו דוחפים אליו את אפם באותו היקף שהם עושים זאת בתחומים אחרים, תוך שפיכת התינוק עם המים.

הריסת האקלים לעידוד השקעות זרות

ונחזור לסוגיית הגז. כאשר התבררו ממדי אוצרות הגז נקטה ישראל מהלך לא מקובל, והעלתה את היקף התמלוגים (ועדת ששינסקי). הממשלה טענה, כי החוק המיושן לא יכול היה לחזות את שאירע בפועל. אמנם נכון, אבל האם שינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק, הוא מהלך מקובל בעולם העסקים הגלובלי? התשובה לכך היא לרוב, לא. רגולטור יכול לשנות דברים קדימה, ולא אחורה. חברות עסקיות שונאות אי-ודאות עסקית. ובכל זאת, החברות לא ברחו מכאן, והסכימו למהלך שנכפה עליהן, שכלל הקשחה נוספת: צמצום שיעור היצוא של הגז שאמור היה לפצות אותן על השקעות העתק שלהן.

לאחר שינוי שיעור התמלוגים והיקף היצוא החלה סאגת המחיר ופירוק המונופול. להערכתי, אפילו אנשי "נובל אנרג'י" המשופשפים והמנוסים לא שיערו את עוצמת "שנאת הטייקונים" ההורסת כאן כל חלקה טובה. ה"עליהום" על חברות הגז, שכולל תיאורים דמוניים ומילות גנאי, הוא כה מרחיק-לכת עד שיש חשש אמיתי להריסת האקלים שפעל כאן לעידוד השקעות זרות. כבר ראינו לאחרונה, שגם איכות ההון האנושי והיקף התמריצים וההטבות לא הספיקו ל"אינטל" בבואה להחליט על השקעה נוספת כאן; והיא העדיפה להשקיע את הונה בהקמת מפעל חדש באירלנד.

עניין חשוב נוסף הוא הזרמת הגז למצרים ולירדן. ארה"ב לוחצת ובצדק לאישור מהיר של המתווה, בהיותה חרדה לגורל המשטרים המתונים באזור, שאספקת הגז הזולה והנוחה יחסית אמורה לאושש אותם. איך ייתכן ששיקול ביטחוני-מדיני-אזורי זה נעלם מעיני הח"כים? הרי מדובר בברית אסטרטגית חיונית לישראל, בשעה שכל האזור נתון בסכנה קיומית נוכח עליית כוחם של גורמים רדיקליים קיצוניים ואכזריים. אפילו רק מההיבט הזה - ברור עד כמה "הזובור" הפוליטי הוא חסר אחריות.

עם מלוא הערכה לח"כית שלי יחימוביץ', שאני תומכת בלא מעט ממאבקיה החברתיים הצודקים, נדמה לי שהפעם היא הרחיקה לכת, תוך שהיא שבויה בסיסמאותיה-היא.

האם הח"כים אינם מבינים, כי ישראל איננה שחקן יחיד במגרש האנרגיה העולמי? הרי מרבצי גז התגלו במספר רב של מדינות, כולל שכנותינו קפריסין, לבנון ועזה - ומתפתחת תחרות עזה על ליבן וכיסן של החברות המפיקות. האם הח"כים לא מבינים שלממד הזמן יש משמעות קריטית? וכל יום שעובר פירושו הפסדים של מיליוני דולרים, ובעיקר הפסד במרוץ מול טכנולוגיות חדשות ומתחרות, שיקטינו את משקלו הסגולי של הגז הטבעי.

נכון להיום, קיים חשש אמיתי שבעקבות תהליך אישור מתווה הגז, חברות רב-לאומיות רבות ששקלו ושוקלות להשקיע בישראל, יחשבו שנית על עצם השקעתן. זאת בשעה שהשקעות אלה חיוניות לכלכלת ישראל כאוויר לנשימה. המדמנה המפלגתית, שלתוכה נשאב נושא הגז היא הרת-אסון, כניסתם ומעורבותם של שיקולים פוליטיים בתהליך עסקי הן דבר מסוכן ביותר להשקעות זרות.

נוצר כאן איתות שלילי חמור לקהיליית המשקיעים הבינל', ודימוי שלילי לישראל כמקום שלא טוב לעשות בו עסקים. במו ידינו אנו מבריחים את המשקיעים הזרים. כי מי ירצה להשקיע במדינה שנוהגת חקיקה רטרואקטיבית, רגולציה לא-אמינה ובלתי-ידידותית, שינויים תכופים בכללי המשחק, ו"עליהום" על משקיעים זרים עד כדי מחשבות על הלאמה?

מרוב דאגה (חלקה כנה) למבנה השוק ולמחירים, אנו יורים לעצמנו ברגליים; ועדיין נותרת מעל הכול השאלה - מדוע לחברות המפיקות לא מגיעה פרמיה על הסיכון העצום שנטלו בדומה לתעשיית ההיי-טק? לח"כים המתנגדים פתרונים.

הכותבת היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי הפטנטים "לוצאטו את לוצאטו", מ"מ ראש מועצת עומר וחברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב