כסף בצמוד לרפורמות

1. דוח ועדת לוקר ב-4 מילים: כסף עכשיו - רפורמות בהמשך. אלא, שכדי שיוחנן לוקר ייזכר לדורות כמי שהביא את המהפכה שהובילה להשבחת צה"ל, לשיבת מעמדו הציבורי ולשימוש יעיל בתקציב המדינה (ואף מילה לא תאמר הפעם על ניפוח, בזבוז ואדישות) - חייב הכסף להיות צמוד לרפורמות. יד ביד. מותנה זה בזה. משוואה.

זה אומר החלטת ממשלה אחת, הסכם אחד (מה שאוהבים לכנות "מקשה אחת"), מתווה רב-שנתי אחד הכולל קביעה רב-שנתית של התפתחות התקציב בצמוד להתקדמות ביישום כל הרפורמות. כולל התניה לעצור מרכיב אחד במשוואה, מרכיב הכסף, במקרה שהצד השני שלה, שינויים מבניים, יתעכב או ייעצר.

בלי זה - חבל על הזמן, חבל על עוד ועדה שתעלה אבק.

בלי זה - יואץ קצב גידול המיליארדים בתקציב הביטחון, איכות הצבא תמשיך להידרדר, תקציבי האימונים וההתעצמות ייגמרו אחרי רבעון או שניים וטינת הציבור תתקבע - שזה הכי גרוע.

2. דוח לוקר מביא הסתכלות חדשה, רעננה, אמיצה וחכמה על מדיניותה הכספית של מדינה בבואה לקבוע תקציב אפשרי שייתן לה כמה שיותר ביטחון. ובמקביל, ההמלצות - וזה כוחן - לא משאירות אף צד לגמרי מרוצה. כל צד נשאר עם חצי תאוותו בידיו.

מצד הכסף: משרד האוצר, שמסתכל על הטווח הקצר, רואה עצמו נפגע מפני שלוקר קובע העלאה תקציבית של כמה מיליארדי שקלים כבר בתקציב הנוכחי, שגם ככה קשה לסגור אותו, והאוצר בכלל חלם לקצץ בו את תקציב הביטחון. כאשר הגידול בתקציב, על בסיס גידול 2016, יימשך גם בשנים הבאות, בצמוד לעיקרון הבסיסי שנקבע בוועדת ברודט (1.6% בשנה), שזה בערך מחצית מהגידול בתוצר.

"מערכת הביטחון", כלומר הצבא, משרד הביטחון, והנספחים להם, מזועזעים מהרפורמות ברמת הפרט, השכר, הגמלאות, ההטבות ופנסיית הגישור ("הבייבי" היקר שהתגלה רק לפני שנים אחדות). עוד נשמע רבות ובקרוב על החייל הלוחם המסכן בגבולות - למרות שבפועל בהמלצות הוועדה, הלוחם הקרבי לא רק שלא ייפגע, אלא אף יקבל הרבה יותר יתרונות שכר. בתנאי ובתקווה שההטבות ללוחמים לא יחלחלו תוך כמה שנים לג'ובניקים וגם לפקידי משרד הביטחון. מה גם שאנשי תקציב הביטחון, למרות אמירות מוצהרות, גם לא מאושרים מהדרישה ליישום מיידי של דוח ועדת גורן בעניין העברת נכי צה"ל שאינם נפגעי פעולות צבאיות לביטוח הלאומי(אחרי הכול, מי רוצה לקצץ בכסף הגדול, 5-6 מיליארד שקלים שמוזרם בכל שנה לכיוון הטיפול בנכים, ולא חשוב איך נפגעו וכמה באמת נפגעו).

גם "הגזר" מחולק בהתאם. מצד אחד הביטחון מקבל הבטחה של כסף עכשיו ויכול לחשוב, מניסיון של הרבה שנים - שאפילו אלוהים לא יודע מה יהיה בעתיד ועם הרפורמות עוד נסתדר. למשל: עוד איזה דאע"ש או חמאס וכולם ישכחו מהן... מצד שני - האוצר מקבל את השלמת מערך השקיפות, עד כדי שותפות מלאה בנתונים כולל המידע החבוי זה שטמון במחשבי אכ"א, בנתוני המכרזים, הזכיות שמתחדשות אוטומטית במשך שנים בלי שום הסבר, התמלוגים על מכירת ציוד צבאי מתקדם שפיתוחו מומן מתקציב הבטחון ועוד...

3. אם יאומץ, ובתנאי שגם ימומש - זה יכול להיות הצעד למהפכה האדירה שמדברים עליה כבר עשרות שנים, שתביא לצבא "קטן וממזר" ו/ או "זריז קטן וחכם". רק שיש שתי בעיות ענקיות העומדות בפני האימוץ ותחילת היישום: א. לאשר את ההמלצות במלואן זאת משימה כמעט הזויה עד בלתי סבירה במצב ה"אנטי" הפוליטי הנוכחי. נבחרים, מהאופוזיציה כמו גם מהקואליציה, הגיעו למסקנה שלהצביע אנטי, לדבר נגד, בעיקר "נגד ביבי", מבטיח להם כותרות ומחמאות מצד התקשורת, עמותות ומפגינים למיניהם.

ב. מי יישם את הרפורמות האלה? מי יהיה אחראי על זה? שר האוצר וראש אגף התקציבים שלו הרי לא אוהבים את צד הכסף בהמלצות, בעוד ששר הביטחון, הרמטכ"ל, המנכ"ל ומנהל תקציבי הביטחון - לא אוהבים את צד הרפורמות שבהן. לכן, אף אחד מהם לא יכול להיות המוביל.

מי נשאר? רק ראש הממשלה. היישום תלוי רק בנתניהו. המלצות לוקר - זה או נתניהו או בכלל לא.

4. דוגמת יישום מהעבר: בתקציב 2012 נקבעה העלאה של תקציב הביטחון, ובאותה החלטה קבעה הממשלה גם יישום מערך השקיפות והבקרה, יישום המלצות ועדת גורן והפרטת תעש. באוצר ישבו אז ראש אגף תקציבים גל הרשקוביץ והחשבת הכללית, הנוכחית, מיכל עבאדי-בויאנג'ו. במשרד ראש הממשלה ישב המנכ"ל הראל לוקר; במשרד הביטחון המנכ"ל אודי שני; ובצבא היועץ הכספי ראם עמינח.

עברו חודשים, הצבא-משרד הביטחון פנו לקבל את התוספת הכספית, הרשקוביץ ועבאדי השיבו: תקראו את ההחלטות. אין שקיפות, אין גורן, אין תעש - אין כסף.

הראל לוקר תמך בעמדת האוצר ופתח במרוץ ישיבות קדחתני ותובעני שבסופו הוצב מסוף מחשב במשרד החשבת הכללית, והשקיפות יצאה לדרך, אט אט ובמסורה.

לתעש זה לקח עוד כמה שנים, והמלצות גורן עדיין ממתינות במגירות.